המחסן הטכני

בשנת 1944 חגג המושב, הצרכניה ומחסן התערובת ששכנו מיום הקמת המושב בצריף עברו למבנה קבע בנוי לתפארת. הקץ לדליפות הגשם ולמכת העכברים. נבנה בניין יפה מלבני סיליקט ומעליו גג בעל שני קמרונים.

בפינה הצפונית התנחלה הצרכניה, נרכשו דלפקים ומקררים חשמליים לשמחת עקרות הבית ששמחו להחליף את המחסן הרעוע בחנות נאה ונקייה.

את רוב שטחו של המבנה תפס מחסן התערובת. לכאן הביאו את חומרי הגלם להכנת המזון לבעלי החיים, גרעיני סורגום ושעורה, חרובים ותירס, כוספות ומינרלים שונים, וכאן ערבבו על פי מתכונים לכל בעל חי את המתכון המתאים לו,לאפרוח, לפרגית או לתרנגולת, לעזים לפרה או לסוס. במרכז המבנה עמד מערבל שפעל על חשמל וערבב את כל החומרים– בניגוד לערבול הידני והמפרך שהיה במחסן הפחים. את התערובת המוכנה ארזו בשקים 50 ק"ג משקלם, ועל השק כתבו במכחול וצבע למי הוא מיועד. על העבודה ניצח החבר אברהם בן חיים שהיה מופקד על המתכונים על הרישומים והניהול, בן חיים מעבר לעיסוקו במחסן שימש בהתנדבות כגבאי בית הכנסת שנים רבות, ועוזר בעצה וידע לכל מי שנתקע בפתרון תשבץ השבת...

מחסן התערובת היה לבו הפועם של המושב, בית מפגש כלכלי ותרבותי, בלילות החורף שימש כאולם קולנוע כאשר הילדים ישובים על שקי התערובת ומכרסמים חרובים והמבוגרים מביאים את הכיסאות מביתם. מסיבות והופעות נערכו בו, סדר פסח לכל המושב נערך סביב שולחנות ערוכים, וגם כאולם חתונות בו נערכה חתונתם של ורדה וחיים בהשתתפות כל המושב והחברה מ"חיות הנגב"...

בפינת המבנה נבנתה בריכה ואותה אכלסו דגי קרפיונים ששחו להנאתם עד בוא השבת... פינה אחרת הוסבה לאחר שנים למבנה מחלבה מודרנית.

בחזית המחסן הטכני, שלג 1950
המחסן הטכני

היה מחסן? חייו ומותו של מוסד

כל באי המכולת רואים על הקיר את תמונתו של "המרכז המסחרי" הראשון בחרות, בחזית הצרכניה לידה המחלבה ובדלת האחורית של הצריף הגדול שכן לו מחסן התערובת הראשון של המושב.

עם התפתחות ענף בעלי החיים במושב נוצר הצורך להקים מכון לתערובת. ההתחלה כמו כל ההתחלות מכון קטן ופרימיטיבי ללא אמצעי מיכון וכל העבודה נעשתה בידיים. חומרי הגלם, הגרעינים ויתר המרכיבים הובאו בשקים חלקם בעלי משקל רב שהצריך עבודת סבלות מפרכת, משקל שקי הדורה (סורגום) עלה לעתים על מאה קילוגרם והותיקים שהיו אז צעירים וחסונים התחרו ביניהם מי יכול להעפיל לראש ערימת השקים עם משקל רב יותר על גבו. לא רק בעלי החיים נהנו מהמחסן, אנו הילדים היינו מחטטים בתערובת ושולפים ממנה חתיכות חרובים, העזים הפסידו אבל לנו זה היה ממתק נפוץ. את התערובת היו מכינים על ידי ערום כל המרכיבים על הרצפה ושני עובדים מצוידים באתים גדולות הופכים והופכים בה עד להיותה מוכנה, לאחר מכן ממלאים שקים חמישים קילוגרם כל אחד כותבים בדיו כחולה על כל שק למי היא מיועדת, ומכאן כל אחד באמצעיו מוביל אותה למשקו. למי שהיה חמור העמיס את השק על גב החמור מאזן אותו ומקווה שעד שיגיע לביתו השק לא יפול ארצה, אם החמור היה נחמד הגעת בשלום, אבל אם החמור פגש "חברים" בדרך והתחילה מהומה – השק נפל ולהרים אותו זה כבר בעיה בייחוד אם אתה ילד. יש חברים שפשוט הפכו עצמם לחמורים ונשאו את השק על גבם כל הדרך-פיתוח הכושר והסיבולת היה דבר מובן ורגיל כאן.

כשרווח מעט במושב הוחלט לבנות מבנה אבן גדול ומרווח שישרת את הצרכניה ואת מחסן התערובת, ואז נבנה אותו מבנה בעל שני גגות גמלונים שהיום שוכן בו המחסן הטכני של "חברת עמיר". חג גדול היה אז במושב סוף סוף הוקם מבנה יצוק שהרוח והגשם לא חודרים בו, ובמרכזו הועמד פלא טכנולוגי-מערבל שפועל עלידי מנוע חשמלי - הקץ לעבודת הידיים. למחסן התערובת החדש היו גם שימושים תרבותיים נוספים, אולם לחתונות ובו נערכה החתונה של ורדה וחיים בן חיים, חגיגות ומסיבות סביב שולחנות ערוכים, ושימש גם כבית קולנוע בימי החורף, ומי שלא הביא כסא מהבית ישב לו על שקי התערובת, לסרטים היה אז גם ריח גם טעם...

לימים גם מחסן זה היה צר מהכיל את הפעילות הענפה והוא הועבר למקומו הנוכחי ששימש בעברו כבית אריזה לפרי הדר. ענף הלול במושב התרחב מאד והצורך במכון מודרני הוביל לבניית סילו לאיסום הגרעינים ומיכלי פלדה לחומרים נוספים. המקום שקק חיים והיווה מקום מפגש והחלפת דעות, ויכוחים על בעיות המושב או אקטואליה ורכילות. רוב חברי המושב התפרנסו אז מחקלאות ומחסן התערובת היה תמיד במרכז הויכוחים .

עם חלוף השנים דעך וירד המקום, רוב הלולנים פרשו מהענף, ומחסן התערובת איבד מערכו ונסגר. הכושי עשה את שלו –הכושי יכול כבר ללכת...

אסא ברטוב