יפה, איתן, הנך ניצב,
עוטה תפארת הדורה,
הכי תדע מי הקימך
לחן ולשגב ולצורה?...-
ילודי אישה הנפלאים,
ילודי אישה בוני מכורה.

כמוהם שורשת בחולות,
כמוהם עלית בן-מידה
אכן נולדת למזל טוב,
אך הם סבלו חבלי לידה,
לא, לא ירחים, כי אם שנים –
התרוצצותך היתה כבדה.

רבות שהית בחובם,
לתומם שאלו "נו, נו, מתי?..."
והתשובה "עוד אין תקציב"
ומאוד חסרת בין בתי,
צרכניה ומחלבה,
בית אריזה ומחסני.
הנה נולדת לברכה
עם האולם והבמה,
שאר-בנינים הינם הגוף
ובניינך הוא הנשמה
ולא תדע בית עם חביב
כמה לך הלב כמה.

נא התוודע אל ההורים,
כאן אציגם חוליות חוליות,
לבני שיער ומקומטים –
קיבוץ נפלא מגלויות
שמותם נאים: החלוצים,
שבי ציון, בני עליות.

כאן הם, בית-עם, ראשית הכל,
אבני הזה והיסודות,
הם, הם, אשר יצרו הנוף,
הם, הם, ילדו כל הלידות –
הבניינים המטעים
והילדים והילדות.

שור הולדות, חוליה שנייה,
גדוד צברים טובי פנים,
הם העומדים על המשמר,
הם אמיצים מלטי-אונים,
הם הבנים, הם הבונים,
הם ההמשך לראשונים.

יורשי העצר במושב,
להם תקום הנחלה,
הם יחרשו המטעים,
הם ינהגו העגלה,

הם יאבסו את הבהמה –
הלא, אין סוף להתחלה
חוליה שלישית בחללך,
בעיני אדם אינה נראית,
רק הנשמה אותה חוזה,
זיו – הדר לה ויתר-שאת –
עדת קדושים, בני המושב
שנאספו ומבלי-עת.

שור, בם אישים רבי תהילה,
כאן הם ביוצרי בראשית,
שור הם צעירים אשר נפלו
בהגנה האנושית,
הם נעדרים, אולם, ישנם
ומציאותם כה מוחשית.

כבד, בית-עם, את ההורים,
כל שסבלו חבלי לידה,
ראה נאספו לחוג חגך
ובקהל-עם, כל העידה,
מדוד להם בפעלם,
מדוד להם בה-במידה.

היה להם סוכת שלום,
סוכת מרגוע ומנוחה,
כך יידונו חייהם –
צווה להם ההצלחה,
כך יחוגו חגיהם
רבה בהם את השמחה.

היה להם היכל תורה,
היכל חוכמה ומדעים,
אך אל תשכח, בית-עם יקר,
הקצב להם שעשועים,
שירה, זימרה והתבדרות –
בהם תמצא מבחר רעים.

הם ישמרו על יפעתך,
הם יעלו בך האורות,
רבות תראה ימים טובים,
רבות תחזה נשפי כלולות,
בם תתעטר בזרי פרחים
ובדגלים ובמחולות.

הא חנכנוך, בן יקיר,
יהיו כתליך איתנים,
אצור הטוב אשר תחזה
ואחר זמנים ואחר שנים
ספר תספר לצאצאים
על הבונים הראשונים.