אבא נולד לפני 94 שנים בכפר בגליציה. שורשי משפחתו ושורשי דמותו לקוחים מנקודת מוצא זו. ממנה ינק ואליה שב, בכל פעם מחדש. בשירותו הצבאי היה מפקד של חווה חקלאית שמנתה 700 איש. 6 השנים הללו עיצבו את אופיו, הקשו פינות בנפשו והצמיחו איש שהכלל הוא חלק מכיוון מחשבתו. לפני 6 עשורים הגיע לחרות כראש קבוצת ההרחבה. מאז, הפך חלק מהמושב וחרות - בסיס הווייתו. המושב הפך מלבוש שמעולם לא הסיר, פיצוי על כפר הולדתו שהכזיב.
אבא נולד למשפחה של חקלאים. לאביו היו 100 דונם אדמת יער וגידולי שדה מאחורי בית המשפחה. סב-סבו, מצד אמו, הוסיף לשמו – סמואל אפסל – את הכינוי חקלאי. מקטנות, ספג ריח אדמה, אחריות ועבודת כפיים. אולם בתוך נפשו שכן ילד קטן, שלא הספיק להיפרד מאם אהובה ואחות נערצת. מאז הירצחם ביערות גליציה הצטלקה נפשו בחשש תמידי. אבא היה אוהב אדם ונעים לבריות, אך מתחת רחשה יראה ממזיד שעלול לצאת ולהחריב הכל.
פסיפס של רגשות, חינוך ביתי אוהב, ומעטה של איפוק וריסון יצרו איש שחלק ממכריו התקשו להכיר אל תוכו, ואלה שהכירו נכנסה נפשו לנפשם, בנועם ובשקט, ויצרה אהבה.
במושב התהלך כחלק מההנהלה. כך כשהיה בועד, כך כשישב במועצת הכפר וכך, בועדת ביקורת. וכך המשיך גם כשלא כיהן עוד בתפקיד ציבורי וגם כשרחק מן הכפר. כשהיה מתקשר למשרדי ממשלה בענייני בית פרטיים, היינו צוחקים כשהיה פותח כל שיחה כך: שלום, מדברים ממושב חרות.
בחוץ, נהג כמושבניק מחוספס וחקלאי מיומן אולם בתוך הבית פנימה התהלכה דמות אחרת. דואגת, מסורה עד אין קץ לאמא, קשובה לנו, לנכדים שנזקקו לכתף ולנינות אהובות שבראו דור חדש.
בבית היה אבא מרכך את קצותיו, מסיר הגנות, דמעות נקוו בקצות עיניו. מעולם לא הפסיק לספר על בית הוריו ודודיו הרבים. המציא סיפורי מעשה וסיפר אגדות עם. הוא שימש דמות אב ודמות אם בה בעת, רך כמשי, ושקט כפועלת עמלה. אהבתי לחבק אותו, להירדם בחיקו, ומשבגרתי לתת לו להניח את ראשו הקטן על כתפי. הרכות ששפעה ממנו היתה קטנה, רגעית, אך שבתה את הלב.
כלפי חוץ המשיך לתקשר עם העולם בטונים אחרים. התנגד לעניין זה, כעס על ההוא, בדרכו קצרת המילים והמפתיעה כתער. אבל מתחת, הלכו מכריו וגילו דמות אחרת, מלטפת, מטפלת באמנו במחלתה, בן זוג מסור ללא לאות, שומר מכל משמר, אוהב אהבת אמת.
רק משהלכה אמא לעולמה, הרפה, מאס בכל ונשבר לרסיסים. מאז, התחלנו לאסוף אותו אלינו, לנסות לנחמו. שנה ויותר חלפה בטרם החל לחייך מעט, נפשו נרגעה מסערה גדולה. בד בבד, תש כוחו, לעיתים לא ידע את נפשו מחוץ לסביבת המושב המוכרת, לעתים מצא נוחם והשיב אהבה.
לא דיברנו הרבה על אמא כי הדבר היה שובר את ליבו. נכדים ונינים הקלו מעט. ובעיקר, מסירותה האינסופית של ג'יג'י – שותפת ביתו בחמש השנים הגורליות בחייו, אשר לא נתנה לו ליפול. דאגה, אהבה וכיבדה את האיש שהיה לפנים ואת האיש שנותר כעת. בלעדיה, לא היה שורד.
אבא פחד מן המוות כל חייו. הוא ראה בו אויב, מפגע, וקבלתו - תבוסה. וזה הדהד בכל פעם שמישהו ממכריו הלך לעולמו, ורעם עם מותה של אמא.
באופיו לא היה איש שנשבה באמונות, לא אלוהיות ולא תנועתיות. בכל, הותיר רווח רחב מספיק לחוסר אמון, סקפטיות שלא תפתיע. אבא האמין בעיקר בהישרדות, בכוח התמדה.
יומיים לפני שנפטר, בעודו שוכב בבית החולים, ומסכת חמצן גדולה ממידותיו מכסה על מרבית פניו, הביט בי במבט פעור, כמבקש שאציל אותו מן הגרוע מכל. אז, עוד חשבתי שניתן להציל, וכולנו הפצרנו בו שיאכל, שיתחזק, ויתגבר. למחרת, נכנסה ציניות לעיניו ומשאמרתי לו שיהיה בסדר, עפעף הצידה בחוסר אמון. ביומו האחרון הבין שתם המסע, ידיו רפו, ג'יג'י סיפרה שבלילה, חייך לרגע. בשקט, בצנעה, מבלי להטריד איש, נרדם ולא קם.
אבא חי חיים מלאים וזכה לשיבה ארוכה ומבורכת. אחריו הוא מותיר מורשת של דורות, אהבת העשייה, ואהבת האדמה הזו. אנו נפרדים ממנו באהבת עולם.
ספדה: רחלי דור רפפורט