אומרים: שבמשך הזמן הפצעים מגלידים,
אומרים: שבמשך הזמן הכול שוכחים.
אך למרות שעברו כבר חמישים שנים
כל יום אני בך נזכרת ועליך חושבת.
זוכרת אני את חיוך השובב ועינך הגדולות והמבריקות שאלי כל פעם באהבה מסתכלות.
כאשר פוגשת את חבריך בני גילך מטיילים עם האישה והנכדים בגאווה
רובם קרחים כרס קטנה מבצבצת מהחולצה ושערותיהם הנותרות כבר מזמן לבנות.
אני חושבת הן גם אתה יכולת להיות כמותם
לטייל בנחת ובהנאה וכולך כטווס מלא גאווה.
אך אתה צעיר לנצח בן תשע נשארת.
בעל בלורית שחורה וסבוכה
ועניים נוצצות שגורר אחריך חבורה של מעריצות.
כיום שאני נשואה יש לי ילדים ונכדים
אני מבינה את הורינו שהיו כה שבורים ורצוצים, למרות שהיו לך עוד תשעה אחים.
ביום שנהרגת התעוררתי עם הרגשה רעה הייתי נערה צעירה בת ארבע עשרה השכמתי ללכת
לבית הספר כששמעתי את האחים משוחחים בינם שהייתה בלילה פעולת תגמול על משטרת קלקיליה,
החברה במושב טיפסו בלילה על בריכת המים וצפו במתרחש בכל הפיצוצים והבזקי האור "הכנסנו
להם באבי אביהם" אמרו
פעולה התגמול הייתה צפויה אחרי מקרה הרצח הזוועתיים שעשו הפדיון [כך נקראו
המחבלים של אז] שיצאו מקלקיליה בישובי האזור אך לצערנו הלגיון הירדני אף הוא צפה
שתהיי פעולת תגמול והזרים כוחות רבים לאזור,
בעוד כולם שמחים על הפעולה ליבי החסיר פעימה, לא שיתפתי אף אחד בהרגשתי הרעה,
לבית הספר רכבתי על אופניים שהיו שייכים לך וקיוויתי שמחר לחופשה תגיע אכבס
ואגהץ את מדיך בגאווה כשם ש תמיד הייתי נוהגת, אך כל היום חשתי כמרחפת ועליך חושבת, "לא יכול להיות שקרה לך משהו אני סתם היסטרית"
בשעת השיעור חשתי את מבטו הצורב של המורה אסטרין הי"ד שאף הוא נפל בידי
מרצחים קיוויתי שזה רק נדמה לי.
סוף כל סוף הסתיים יום הלימודים אך משהו מנע ממני לחזור הביתה , את האופניים
לקחתי ורכבתי בשבילים בן השדות והפרדסים רק לא להגיע הביתה ולשמוע את בשורת האיוב.
כשרכבתי למרות הכול לכיוון הבית פגשתי חבורה של בני כיתתי שהמתינו לי ליד המאפיה
בכניסה לכפר כי ראו שבוששתי לחזור ושדאגו לי, גם רצו לתלות כבר את מודעת האבל.
רק חלפתי לידם שמעתי את הלחשושים והמבטים בגבי קולה של אראלה בת הכפר גבר עליהם "אין
דבר הם הרבה אחים"
איני זוכרת איך הנעתי הביתה שם נתקלתי בהרבה אנשים בוכים אברהם לקח אותי הצידה
וסיפר לי שנפצעת קשה אך ידעתי שהוא משקר והגרוע מכל קרה מפי פרצה הזעקה "אז
למה אתם יושבים בבית ומחכים למותו? בואו נשב לידו בבית החולים.
ללוויה בשום אופן לא רציתי ללכת אופן לא רציתי ללכת רציתי שהזיכרון שיישאר לי
ממך הוא פרצופך המחייך ועיניך הבורקות
נשארתי בבית לשמור על אבא ששכב שבור ורצוץ לאחר שחש בליבו לשמע הבשורה אמא עברה
באותו היום ניתוח קשה בבית החולים.
אני יודעת ששם למעלה אתה לא לבדך אליך הצטרפו חבריך הצנחנים בני הכפר , יוסי
יופה מפקדך הנערץ שבסיפורי מעלליו השפיע רבות עליך וכמובן רוני פישבן שנהרג ימים
אחדים אחריך כאשר פרצה מלחמת "סיני" [קדש] לא חלפו השנים ואף אליעזר
רגב נהרג בקרב על כיבוש ירושלים אל החבורה הצטרפו נפתלי לווין וגדי אדלר.
יהי זכרם ברוך
אני יודעת ששם למעלה אתה לא לבדך,
אתם שם למעלה חבורה נפלאה.
אני בטוחה שעל הנעשה במדינה מסתכלים בדאגה.
כל המבצעים הפעולות המלחמות עברו ומלאו את מהדורת החדשות.
אך כעבור מספר ימים את הכול שוכחים ועוברים לסדר החיים.
הערבים עוד רוצים אותנו לסלק,
האנטישמיות בעולם מיום ליום תתחזק,
אך אנחנו נעמוד איתן ונוכיח לעולם
שלא יעזרו כל מעשי השטן
אבא ואמא נפטרו גם יונה עדנה ובנימין. אני בגרתי נישאתי ליצחק נולדו לנו ילדים מקסימים , מאיר, חגית שלומית ונמרוד שגם הם בגרו נישאו באושר והביאו ילדים חמודים לעולם כך מסתובב לו מעגל החיים ואילו אני ממשיכה את חיי השגרה אך מידי פעם עולה לנגד עיני דמותך המרשימה.
אוהבת ומתגעגעת אחותך הקטנה
רותי. 10.10.2007