עוד שנה עברה בחטף, שוב מגיעים לבית "העלמין" עוד שנה שהחיים ממשיכים וזורמים.
שקט רב מסביב את המתח אפשר לחתוך בסכין
שום עלה לא זע על העצים אפילו שירת הציפורים לא נשמעת הדגל המונף בחצי התורן נפול לפתע הוא זע לכמה כיוונים כפרפורי גסיסה ושוב חוזר וניצב ללא נוע, לאט לאט מתמלא בית העלמין, מכל הכיוונים זורמים אנשים מבוגרים ובני נוער כולם רוצים לחלוק כבוד לנופלים, צפירה חזקה מרעידה את ליבות האנשים , אנחנו כל המשפחה עומדים מסביב לקברו של גדעון אחי שנפל בזמן שירותו בצנחנים בפעולת התגמול על משטרת קלקיליה בתאריך: 10.10.1956 מעיפים מבט אל קברות הורינו הצמודים לקברו של גדעון, זכר הימים הנוראים ההם חוזר קשה לשכוח!
נערה שובבה שאהבה את חיי הכפר הייתי, שכנינו הסתכלו עלינו בקנאה כי משפחתנו הייתה משפחה לא רגילה מאושרת ומלוכדת, חיינו 12 נפשות בדירת שני חדרים למרות הצפיפות הרבה והמחסור הרב שידענו לא פסקו הצחוק והעליזות בביתנו, במיוחד אהבתי את ימי השישי כאשר אחיי עבדו מחוץ הבית או היו בצבא הגיעו לפני כניסת השבת, הבית התמלא בריח התבשילים שהתבשלו על הפטליות שאמי ואחיותיי הבוגרות הכינו לשבת ,הבית הבריק בניקיונו מפת שולחן לבנה נפרשה על השולחן וצנצנת מלאה בפרחים טריים שנקטפו מגינתנו שהייתה גאוותה של אמי.
כל זה השתנה ברגע שגדעון נפל עד היום מהדהדות באוזני מילותיה של בת הכפר שחשבתי שהיא חברתי "לא חשוב שאחד נהרג הם נשארו עוד הרבה אחים!" ולמרות שהיינו הרבה אחים הדבר פגע קשות באיימי שחלתה במחלה נוראה שלא החלימה ממנה, אבי לקה בליבו ושנים שכב חולה על ערס דווי מבלי יכולת לקום, כל משפחתנו נשברה נפשית מהבית שלנו כבר לא יצאו קולות של צחוק ושירה, אני פתאום כבר לא אהבתי את שבילי הכפר וריחות הכפר גרמו לי לבחילה, הפסקתי כליל ללמוד את הנחמה מצאתי בקריאת ספרים שעד היום הם חברי הטובים ביותר!
כך עברו להם השנים למרות הכל לא הסתכלתי אחורה בזעם רק קדימה בתקווה הקמתי יחד עם יצחק משפחה תומכת ואוהבת אבל תמיד נשארת לי צלקת קטנה בלב בזכרי את הימים ההם!
רותי גל, יום הזיכרון ערב יום העצמאות לישראל 2013