צבי חרות - פרק 2 סיפורים מגיל הנעורים

סיפור על שלושה כלבים

כשהייתי בן 12, אבי שירת עדיין בצבא הבריטי, ואמי עבדה בצרכניית חרות. ביליתי את הימים עם חברי הטוב צביקה בטקו. בביתו התגורר שומר שדות. היו לשומר סוסה ושלושה כלבים - כלבת זאב שחורה בשם עזה, כלב בולדוג חום בשם טדי וכלב דוברמן בשם פארוק. כל החבורה הייתה קשורה תחת עץ הדום הגדול על יד גן הילדים. מכיוון שהייתי חובב כלבים, ועזרתי לשומר בטיפול בהם. בילינו שעות רבות, צביקה ואנוכי, עם השומר והוא סיפר לנו על מעללי שמירה ועל ניסיונו בציד ברווזי בר בביצות הפאליק (שלולית החורף בפארק פולג היא שריד לביצות אלה). באחד הימים יצא השומר לחופשה וביקש ממני לשמור על הכלבים. שמחתי על ההצעה. באותם הימים הוצב בגוש תל מונד שוטר עברי מטעם משטרת המנדט הבריטי. שמו היה טוביה. יום אחד, בעקבות תלונת השכנים, בא טוביה לראות את הסוסה והכלבים. שלושת הכלבים התנפלו על טוביה, נשכו אותו וקרעו את מכנסיו. טוביה פנה אלי, מכיוון שהייתי אחראי על הכלבים, והודיע לי שיש להביאם לווטרינר בדחיפות לבדיקת כלבת. הווטרינר שעבד בשרות המנדט הבריטי היה בנתניה.

החלטתי לרכוב על הסוסה לנתניה בלוויית שלושת הכלבים. קשרתי לכל כלב חבל ארוך ורכבתי על הסוסה עם הכלבים לווטרינר. בדרך, הכלבים התרוצצו מצד לצד והסתבכו בחבלים מידי פעם ונאלצתי לעצור ולשחרר אותם . אחרי חמש שעות הגעתי לווטרינר בנתניה. הוא בדק את הכלבים, האכיל אותם בחתיכות בשר חי וקבע שהם בריאים.

חזרתי למושב חרות בלילה. השומר אמר לי לפני נסיעתו ששוחח עם בעל האטליז ושהוא ייתן לי בכל יום חתיכות בשר בשביל הכלבים. כשנכנסתי לאטליז קשרתי את הסוסה והכלבים בחוץ. בעוד אני מחכה לבשר, נכנס לאטליז חבר חרות, פינסקי, זב דם ובגדיו קרועים ושאל של מי הכלבים. פרצתי בצחוק. ברגע זה חזרתי מן הווטרינר בנתניה אחרי רכיבה ממושכת וקבלתי דיאגנוזה שהכלבים בריאים, ודווקא עכשיו הם נשכו את פינסקי! פינסקי נעלב ולא החליף אתי מילה במשך שנים רבות, גם כשהייתי ראש מועצה אזורית הדר השרון.

סיפור על ציד ברווזים

כשחזרתי מנתניה אחרי התקרית של פינסקי והכלבים, החלטנו, צביקה ואני, ללכת לצוד ברווזים בביצות הפאליק. לשומר היה רובה ציד מסוג "אבו-חמסה" שאותו החזיק בחצרו. צביקה הוציא את הרובה כשהוא טעון בחמישה כדורים. מסיפורי השומר נודע לנו שהרובה הוא חצי אוטומטי, אבל לא ידענו איך להפעילו.

לקחנו את עזה הכלבה והלכנו עם הרובה העטוף בשק ריק אל הפרדסים שבמזרח חרות, שם קשרנו את הרובה ל"שטוצר" (הזקיף של צינור ההשקיה, שעליו מרכיבים את הממטרה) כדי לייצב אותו. טענו כדור, וקשרנו להדק חבל של כחמישה מטר אורך (מתוך זהירות). אחר-כך משכנו בחבל וירינו. מצוידים בידע ההפעלה שרכשנו, צעדנו לעבר ביצות הפאליק. עקפנו את תחנת המשטרה הבריטית כדי שלא יבחינו בנו, ולאחר הליכה של מספר שעות הגענו אל הביצות. אני הלכתי עם הרובה על הגדה הדרומית של הביצה וצביקה – על הגדה הדרומית. תפקידו של צביקה היה להשמיע קולות ולהבריח את הברווזים. ואכן, לאחר שצביקה השמיע קולות רמים המריאה להקת הברווזים ויריתי בהם במעופם. שני ברווזים נפלו, ועזה הכלבה הביאה אותם. תלינו את שני הברווזים על מקל וכשאנחנו חוגגים את הצלחת הציד התחלנו לצעוד חזרה הביתה. לפתע שמענו ירייה קרובה, התחבאנו בסבך והנה אנו רואים שוטר בריטי רכוב על סוס עובר סמוך אלינו. התחבאנו כמה שעות עד שהעזנו לצאת ולחזור הביתה. הבאנו את הברווזים לאלה, אמו של צביקה, והיא הכינה מהם תבשיל והזמינה אותי ואת צביקה לארוחה. אני לא הייתי מסוגל לאכול את בשר הברווזים שהרגתי, וסירבתי להזמנה בטענות שונות. כשאבי הגיע לחופשה ושמע מאמי את סיפור המעשה, הוא כעס מאוד והכה מכות נמרצות בישבני. לאחר שנים, כשהייתי בשירותי הצבאי וגם כשהייתי בדרום אמריקה, נמנעתי מלהשתתף בציד. לא הייתי מסוגל לכוון רובה כלפי בעל חיים כלשהו, בין אם היה זה עוף או איילה.

סיפור המעצר בידי הבריטים וחקירה באשמת חברות באצ"ל או בלח"י

בגיל 15, רציתי ללמוד בגימנסיה (בית ספר תיכון). אבא, שחזר אחרי המלחמה לארץ, לקח אותי למנהל בית הספר בתל מונד, דויד גלבוע, שהיה תושב חרות. כשפגשנו את המנהל, אמר לו אבא שאני רוצה ללמוד בגימנסיה שיש בה בחינות בגרות. דויד ענה "חבל על הזמן. ילדי איכרים לא צריכים לבזבז את הזמן בגימנסיה, שילך ללמוד חקלאות". אבא אמר: "אם כך, ניקח אותו ל"מקווה ישראל". פניתי אל שניהם ואמרתי: "לחלוב פרות אני יודע, לגדל עגבניות אני יודע. אני מוכן ללמוד כל דבר, אבל לא חקלאות". אבא החליט לקחת אותי לבית הספר המקצועי "מקס פיין" בתל-אביב.

הייתי נוסע בכל יום ראשון מביתי שבמושב חרות לבית הספר בתל-אביב, באוטובוס או במשאית שהובילה תוצרת חקלאית אל העיר, עם הנהג בינדר. בימי הלימודים לנתי אצל קרובי משפחה בתל-אביב, וביום שישי הייתי חוזר הביתה. בארץ שלט אז המנדט הבריטי. האצ"ל והלח"י שהפעילו טרור כנגד הבריטים, התקיפו רכבות, מכונות ומתקני צבא. באחד מימי ראשון נסעתי במשאית לתל-אביב. בהגיענו לכיכר המפורסמת ברמתיים נעצרנו על ידי מחסום של הצבא. חייל עלה על המשאית ובדק את הנוסעים. הוא בקש ממני תעודת זהות, אך בגלל גילי הצעיר לא היתה לי תעודה עדיין. לידי היה מונח תיק צד צבאי שקיבלתי מאחד מחיילי צבא אנדרס (צבא של יהודים פולנים), יהודי פולני שביקר במושב חרות והתארח בביתנו. החייל, בדרגת סמל דומני, שאל אותי מאין התיק. אמרתי באנגלית מגומגמת שקיבלתיו במתנה. הוא אמר שעל התיק יש שם ומספר צבאי וטען שהתיק הזה נשדד אתמול ממחנה 80 בפרדס חנה. רציתי להגיד "לא", אבל טעיתי ואמרתי "פיניש" (נגמר). מייד הורידו אותי מהמשאית, העמידו אותי באמצע הכיכר ושלושה חיילים שכבו מסביבי עם מקלע ברן דרוך ואצבע על ההדק. החיילים הקיפו אותי בתיל קונצרטינה, וכך עמדתי שם בשמש הלוהטת, ללא מים או שתייה במשך כשש שעות. משם הובילו אותי למפקדה בבית בווינגרד (היום בית הדר בתל-אביב).

הוכנסתי לחדר ריק, וקצין בריטי דובר עברית התחיל לחקור אותי. הוא ביקש שאמסור פרטים אישיים על המשפחה הקרובה ועל קרובים רחוקים ובכל פעם חזר ושאל לאיזה צוות בלח"י אני שייך. אמרתי לו שאני לא בלח"י, ואז חטפתי סטירה ובעיטה בברכיים. אחרי חצי שעה התחלף החוקר.

החוקר השני שאל על קרובים בשם משפחת הדרי ואמר: "אתה יודע שהם באצ"ל ועכשיו הם באריתריאה בהגליה". לא ידעתי, ואמרתי שאין לי קשר איתם. בתגובה חטפתי סטירת לחי ובעיטה בברכיים. כך נמשכה החקירה במשך שלושה ימים. בלילה ישנתי על הרצפה בלי מזרן ובלי שמיכות. הייתי מפוחד, פגוע ומדוכא. כעבור חמישה ימים הגיע אבי ושחרר אותי. הוא סיפר לי שהשחרור נעשה בהתערבות מרחוק (בדיעבד, התברר שהוא פנה למשה שרת ובסיועו שוחררתי).

אחרי המקרה הזה, קבלתי תעודת זהות למרות גילי הצעיר. במשך שנים - כשהייתי בתפקידי פיקוד וכשהשתתפתי במלחמות והייתי צריך לחקור מישהו - נזכרתי בחוויה שעברתי והשתדלתי לחקור את הנחקר מבלי לפגוע בכבודו.

הקמת מגרש כדורסל במושב חרות

בהיותי בן 14, היה המצב הכלכלי במושב חרות קשה מאוד, והנהלת הכפר לא הקציבה כסף לבניית מגרש כדורסל. אני וחבריי במושב החלטנו להקים את המגרש במו ידינו. המקום המיועד למגרש היה בעל מדרון משופע, ואילו המגרש חייב היה להיות מפולס (ישר). היינו חייבים ליישר את החלק הנמוך של השטח. לקחנו טרקטור עם עגלה גדולה, פלטפורמה, מילאנו את העגלה בחול באמצעות אתים, ופרקנו אותו בקטע הנמוך של המגרש. כך הבאנו 120 קוב חול, וקיבלנו משטח מפולס בגודל של מגרש כדורסל.

באותה תקופה היה קיצוב במלט בארץ, ובשביל לקנות מרצפות היה צורך לספק מלט למפעל על מנת שייצר אותן. ההנהלה לא אשרה תקציב למלט למגרש הכדורסל. החלטנו שניקח שני טרקטורים ונסייר על הכביש הראשי (היום כביש 4). הכביש עדיין לא זופת, ולעיתים היו עוברות בו משאיות שהביאו מלט ושק היה נשמט מהן כתוצאה מהטלטולים. לאחר כמה סיורים שערכנו, הצלחנו לאסוף 18 שקים. היינו זקוקים ל- 30 שקי מלט (טון וחצי) בסך הכול. עברנו מבית לבית במושב ובקשנו מכל משפחה תרומה של שק מלט אחד, וכך השגנו את המכסה שהיינו זקוקים לה. העברנו את המלט למפעל המרצפות, שם ייצרו אותן עבורנו. בנוסף, היה צורך להקים שני עמודים עם סל. ראש ענף הכדורסל, שנקרא פרוסאק, נתן לי צילומים של עמודי סל ממוסקבה שצילם. העמודים נבנו בחצי קשת. לאבי הייתה מסגרייה, ואני עזרתי לו בעבודה. הבאנו צינורות בקוטר של אינטש וחצי ממפעל המים, ויחד עם עוד כמה חברים, עיקמנו אותם. לאחר מכן ריתכתי ביניהם בחיזוקי שתי וערב בעזרת הרתכת, מכשיר הריתוך שלנו. כך הקמנו את מגרש הכדורסל עם העמודים – דגם מוסקבה. את הלוח של הסל עשינו מעץ שפירקנו מארגזים, וקיבלנו מגרש כדורסל לתפארת.

הקמת מועדון נוער במושב חרות

היה לנו מדריך נוער ושמו צפריר כרמלי (שמאוחר יותר נפל בקרב המפורסם על הקסטל). לא היה לנו מועדון נוער, והפעולות היו מתקיימות מתחת לעצים בכפר. ליד משפחת כרמלי עמד צריף, אשר שימש לאספות ולאירועים אחרים בכפר. צפריר ביקש את הצריף מההנהלה עבור מועדון הנוער, וההנהלה אשרה זאת, אבל המיקום לא התאים למועדון. לפיכך, החלטנו שניקח את הצריף כמות שהוא ונעביר אותו למקום הנכון. צפריר חיזק את הצריף כדי שלא יתפרק בדרך, וכולנו, כל בני הנוער, החזקנו בצריף מארבעת צדדיו, הרמנו אותו ונשאנו אותו כ- 200 מטר עד למקום מתאים יותר.

הצריף שימש את תנועת הנוער כ- 10 שנים. הפעולה הראשונה שהייתה לנו עסקה בשאלה אם משה רבנו היה דמוקרט או דיקטטור. החלטנו שהוא היה דיקטטור, כיוון שהוא לא ערך לעם ישראל משאל-עם, אם הם אכן רוצים לבוא לכנען.

סיפור על המצאת העט הכדורי

בגיל 15, למדתי בביה"ס המקצועי "מקס פיין" בתל-אביב, ובסופי שבוע הייתי חוזר הביתה ומבלה עם חברי-שכני עמי גרינר (היום גורן). באותה תקופה הומצא העט הכדורי שהחליף את העיפרון ואת העט הנובע,אך בארץ הוא עדיין לא היה קיים. שמענו שאפשר לרכוש עטים כדוריים בלבנון, בכפר ששמו אדסה, ושהמוכרים מקבלים רק מטבעות מתכת.

עמי ואני החלטנו לנסוע ללבנון. לצורך קניית העטים התחלנו לאסוף מטבעות כסף של 10 גרוש. אחרי שהצלחנו לאסוף 20 מטבעות החלטנו לצאת לדרך. עלינו על משאית כטרמפיסטים. התנועה באזורים מסוימים הייתה מסוכנת. ערבים פגעו בנוסעים בדרכים ורצחו יהודים. המשאית התקדמה תוך שהיא מתחמקת מאזורים מסוכנים כמו ואדי ערה ואזור טבריה והגענו לכפר גלעדי. שוטטנו בקיבוץ ואז פנה אלינו חבר ושאל מה אנחנו עושים שם. אמרתי שנשלחנו לסיור מטעם המודיעין. החבר הפנה אותנו לחברת קיבוץ. היא טיפלה בנו, הביאה אותנו לחדר האוכל, שם קיבלנו ארוחה טובה, ולאחר מכן קיבלנו חדר לשינה. בבוקר קמנו ויצאנו לדרך לכיוון צפון, ללבנון. בדרך נקלענו לשדה מוקשים. נתקלתי בחוט ממעיד של מוקש קופץ. המוקש קפץ, ולמזלנו לא התפוצץ. התקדמנו, ראינו כפר לבנוני והלכנו אליו. נכנסנו לכפר והתחלנו לחפש חנות. עמי פנה לרחוב מימין ואני לרחוב משמאל. בעודי מחפש חנות נתקלתי בשני ז'נדרמים (שוטרים) לבנוניים. הם תפסו אותי ולקחו אותי למעצר. בדרך איימו עלי ערבים לבנוניים וסימנו באצבעם על חיתוך הגרון בתנועת שחיטה. הכניסו אותי לצריף מוזנח ומזוהם וסגרו עלי את הדלת.

ישבתי על הרצפה וחיכיתי כשאני מפוחד ומבוהל. לפנות ערב בא הז'נדרם. הראיתי לו בתנועות שאני צריך לשירותים. הוא הוציא אותי החוצה והוביל אותי אל מבנה עלוב, ואז מתוך החלטה פנימית ברגע של חוסר תשומת לב של הז'נדארם הרמתי רגליים וברחתי. כשהגעתי לקיבוץ כפר גלעדי, הערב כבר ירד. מצאתי את עמי מחכה לי מודאג בחדר, ומייד יצאנו בטרמפים בחזרה למושב חרות. נסענו כל הלילה והגענו הביתה בשלום, אבל בלי עט כדורי. את סיפור המעשה החלטנו לא לספר לאף אחד ושמרנו אותו בסוד עד עצם היום הזה. הוריי, למזלי, לא הבחינו שנעדרתי במשך יומיים (כי באותה תקופה למדתי בתל-אביב). המשכנו לכתוב בעיפרון בבית הספר, וחלמנו שיום אחד נשיג עט כדורי.

הסיפור על וילה זיו

בשנות ה-40 חיפשה רבקה זיו, אשתו של הלורד זיו, מנהל משק לוילה זיו שבה התגוררה. את הוילה בנה הלורד זיו בתכנונו של האדריכל קאופמן (אותו אדריכל שתכנן את נהלל), בשביל אשתו, שאותה שלח לגור בארץ. רבקה הייתה פעילת ציבור והגיעה לתפקיד נשיאת ויצ"ו העולמית.

המשק של וילה זיו כלל כ- 300 דונם פרדסים, בית אריזה גדול ו"ארמון" – הוא בית המגורים המפואר. ל"ארמון" היה צמוד גן יפהפה, שזכה במקום מכובד בתחרות גנים באנגליה.

הצעתי את עצמי לתפקיד מנהל המשק והתקבלתי, למרות גילי הצעיר. משכורתי הייתה 120 לירות לחודש, משכורת מכובדת מאוד במושגי אותם ימים (המשכורת הסטנדרטית הייתה 3 לירות בחודש). בחוזה אף נכתב שאם אעבוד במשך שבע שנים, אקבל מגרש ובית.

לווילה היו מוזמנים מנהיגי היישוב דאז, כגון דוד בן גוריון, משה שרתוק ויצחק בן צבי. הם היו מקיימים שם פגישות וישיבות.

בזמן המלחמה, הגנרל רומל הגיע עד מצרים. הגנרל מונטגומרי האנגלי הקים בווילה זיו מעין חפ"ק (חוליית פיקוד).

אני זוכר שבני משפחת המלוכה מסוריה הוזמנו להתארח בווילה. נערכו בה מסיבות ובמרפסת הגן היו נערכות הופעות, ביניהן הופעות של רקדניות בטן ולהטוטנים שונים. כמו כן התארחו בווילה קצינים ופקידים בכירים של ממשלת המנדט.

באחד הימים ראיתי את בת מושב חרות, גבי, בתו של חבר המושב יוליק, הולכת בין המטעים ונעלמת לזמן רב. תהיתי לפשר מעשיה. אחרי כמה ימים, ראיתיה שוב. הלכתי אחריה מתוך סקרנות, ואז גיליתי שהיא פונה אל בית האריזה לפרי הדר, נכנסת לאחד החדרים ולא יוצאת. באחד הבקרים הלכתי בעצמי לבית האריזה ושוטטתי שם. נכנסתי לשירותים, ולפתע ראיתי מדרגות מאחורי האסלה. ירדתי במדרגות לעומק של כמה מטרים, והגעתי לאולם שנראה כאולם עבודה. היו שם מכונות מסוגים שונים. לא ידעתי לשם מה הן מיועדות.

כעבור זמן מה, נודע לי מחבריי בבית הספר שזהו מפעל תחמושת של ה"הגנה". המפעל נקרא "סלע". ייצרו שם רימונים ופגזי מרגמה. אחר כך גיליתי גם את התצפיתן, שעמד על גבעה וצפה בשטח כדי להזהיר מפני הגעתם של הבריטים. ה"כיסוי" לכל העניין היה הצגתו של מפעל התחמושת כמפעל לריבה. המכונות שהיו שם ייצרו, כביכול, ריבות.

גבי עבדה במפעל יחד עם צעירים נוספים ממושב חרות. לימים, התחתנה גבי עם מהנדס צעיר מן המפעל, ששמו שור, אשר התמנה, לאחר קום המדינה למנהל התעשייה הצבאית. הם גרים בתל מונד עד עצם היום הזה.

בשנת 1972 קנה את וילה זיו יהודי מדרום אפריקה בשם סבה. בנו, סטנלי סבה, מתגורר בווילה כיום. הוא הקים על אדמות הווילה את אחוזת גירון. בימים אלה פורסם מכרז למכירת הווילה והגן שלה בסכום של 12 מיליון דולר.

כשפרשתי מראשות המועצה הדר השרון ערכו לכבודי בווילה זיו תכנית בסגנון "אלה הם חייך". ה"מפיקים" היו רותי גרסטן ושאול ביבר.

כשהייתי יו"ר ועדת "שרונים" יזמתי והגשתי תכנית בניין עיר שתהפוך את הווילה לאתר שמור, כולל מפעל "סלע", אשר כוסה באדמה. ביקשתי משור, מנהל התעשייה הצבאית, לשחזר את המפעל כפי שהיה ולעשות ממנו מוזיאון.

בינתיים, הציבה הנהלת התעשייה הצבאית ליד פסלו של הלורד מונד אבן גדולה שעליה מגולף סיפורו של מפעל סלע.

משפט הנוער

בהיותי בן 15, הייתי בפל"מ (פלוגה מיוחדת שפעלה בכל היישובים לאורך הגבול) של מושב חרות.

במסגרת השירות בפל"מ הוטלו עלינו תפקידים שונים: שמירה, מארבים, תצפיות וכו'. נקודת התצפית שלנו הייתה ממוקמת על מגדל המים. יום אחד היינו בתורנות שלושה תצפיתנים: אורי ריטוב ז"ל, נועם קפלן (היום פרופסור) ואני. המפקד האחראי עלינו, יצחק כהן, ערך ביקורת בנקודת התצפית, ומצא אותה נטושה. הוא הגיש תלונה נגד שלושתנו. נערך לנו משפט על ידי מפקד ההגנה ועל ידי שני בעלי תפקידים נוספים.

הוכחתי באמצעות הרישום ביומן, שבשעות שהייתי צריך להיות בתצפית רשמתי את כל האירועים. פסק הדין היה: אורי ריטוב קיבל נזיפה חמורה ועונש של שירות נוסף, נועם קפלן קיבל נזיפה חמורה. הוא טען שעזב את המקום בשל הוריו, וההורים קיבלו זימון לבירור אצל מפקד ההגנה. באשר אליי, החלטת השופטים הייתה שאני זכאי ובעצם לא היה שום נימוק שבעטיו אפשר היה להעמיד אותי לדין. זאת ועוד, השופטים אף קבעו שאני ידוע ומוכר כ"אדם אחראי, מסור, דייקן ונאמן".

באותה תקופה נבחרתי להנהלת הכפר, יחד עם עוד שישה חברים ממושב חרות. הייתי הראשון מבני הנוער שנבחר להנהלה . בהנהלה היו מלבדי גם פנחס אזרווה, יהושע גורני, יצחק גרינר, אברהם אברך, וכמו כן חבר בשם גוטפריד וחבר בשם הרמלין. היינו דנים בנושאים שונים הנוגעים לאגודה החקלאית. למשל, הנושא של תוספת קרקע שהוענקה לחברים במטרה להשלים 30 דונם לכל נחלה. היה צורך לערוך הגרלה של החלקות בין החברים. במהלך הדיון אמר לפתע פנחס אזרווה שלחבר בן מאיר ולחבר טרכטנברויט צריך לתת חלקות מסוימות בלי הגרלה. שאלתי: "מה זאת אומרת, לתת בלי הגרלה?". הוא ענה : "אתה עוד צעיר, כשתתבגר – תבין". אמרתי: "אם כך, אני מתפטר עכשיו מההנהלה. אני מעדיף להתבגר מחוץ להנהלה". כעבור כמה ימים פנה אלי גוטפריד, יו"ר ההנהלה, ואמר לי: "תשמע צבי. אם אתה רוצה יותר צדק, אתה לא יכול לעשות את זה מבחוץ. אתה צריך להישאר בהנהלה ולהיאבק עליו". השתכנעתי, וחזרתי להנהלה.

סיפור הקמת בית מדרש ללימוד תורה

למדתי מכונאות מטוסים בביה"ס המקצועי "מקס פיין". היינו שלושה תלמידים מגוש תל מונד: רחביה בן ציוני, צביקה אברהמי המכונה "קוקו" ואני. התלמידים האחרים היו מגוש דן וביניהם חיים גולדשטיין מבני ברק. באחד מן הימים החופשיים שלנו נסעתי איתו לביתו בבני ברק, ושם הכרתי את אחיו יצחק, שהיה רב צעיר. תוך כדי שיחה אמר לי הרב שהוא מלמד ילדים ומכין אותם לבית המדרש אך יש לו בעיה מכיוון שאין לו מקום שבו יוכל ללמד. הוא שאל אותי אם יש לי עצה ופתרון לכך. חזרתי לביה"ס "מקס פיין" וצץ לי רעיון. פניתי לאחד התלמידים הבוגרים שידעתי שיש למשפחתו משאית. פניתי גם ל"אגד". הלכתי למגרש שחונים בו אוטובוסים מקורקעים, ביקשתי אוטובוס וקיבלתי. ביקשתי מהתלמיד הבוגר שיגרור עבורי את האוטובוס המקורקע עד צומת גהה, שם הייתה אז רחבה פנויה, וכך היה. הכנתי מדרגות מעץ כדי שניתן יהיה לעלות בנוחות לאוטובוס. כמו כן, התקנתי את נעילת הדלת מבחוץ. את מושב הנהג פירקתי, הגבהתי והפניתי אותו לכיוון פנים האוטובוס, ואז הזמנתי את הרב יצחק. הוא התלהב מחדר הלימוד באוטובוס. המושבים הספיקו ל-30 ילדים. סיכמתי איתו שכל ילד ישלם 8 גרוש לחודש, סה"כ 240 גרוש (כמעט 2.5 לירות), וכך כולם היו שבעי רצון. אני קיבלתי כל חודש 240 גרוש וסכום זה הספיק לתשלום לכרטיסי קולנוע ולכיבוד לחבורת המושבניקים.

לאחר כשנה נפגשתי עם הרב יצחק, והוא סיפר לי שהשוטרים הורו לו לסלק את האוטובוס מהמקום. הוא הזמין גרר והאוטובוס נגרר למגרש גרוטאות ושם עמד במשך שנים. כשהייתי עובר באזור במהלך נסיעה, הייתי רואה אותו עומד שם.

גיוס לפלמ"ח אוויר

בבית הספר "מקס פיין" הייתי פעיל במועדון הארצי לתעופה. בנינו טיסנים מעץ בלזה (עץ קל משקל) והטסנו אותם. בגיל 15 עברתי קורס דאייה וטיס במטוסים קלים (מסוג "סטירמר – הדומה ל"פייפר"), שנערך בחסות פלמ"ח אוויר. הקורס הוגדר כשלב ראשון בדרך לטיס. הוא התקיים בכפר ילדים בגבעת המורה, בצמוד לביה"ס לשוטרים של המנדט הבריטי. בין תלמידי הקורס היה גם רפאל איתן ("רפול"), שהגיע עם דאון פרטי משלו.

המדריכים היו מטיסים אותנו בשיטת ה"רוגטקה": לדאון היה קרס עם כבלים. והוא היה מחובר בזנבו ליתד. שמונה חניכים היו מותחים את הכבלים, וכשהמדריך אמר: "זנב שחרר", הכבלים, כמו רוגטקה, היו מעיפים את הדאון. בפעם הראשונה שהועפתי, הסתכלתי למטה ומבלי שהתכוונתי הורדתי את ההגה ולפתע התחלתי "לצלול". ראיתי את שמונת "חבריי בורחים לצדדים, ואז הבנתי שמשהו קרה. התיישרתי באופן אינסטינקטיבי וביצעתי דאייה "קלאסית",שעליה קיבלתי אחר-כך ציון לשבח.

אחרי הקורס הייתי אמור לעבור קורס טיס בצ'כיה, כמו כל בוגרי המחזור, אבל ההשתתפות בקורס זה הייתה כרוכה בחתימה על התחייבות לחמש שנות שרות. אבי התנגד לכך, וקיבלתי את הדין. עלי לציין,שכמעט כל בוגרי הקורס נהרגו מאוחר יותר במלחמות או בתאונות טיס.

הקמת מדינת ישראל וגיוס לפל"מ חרות

מייד לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, פניתי למשרד הפנים החדש, וביקשתי להוריד את האות י' משם המשפחה שלי, שהיה "חרותי". "חרותי" נראה לי שם ארוך מדיי. שילמתי 70 גרוש כדי שיורידו את האות י' משמי, וכך נקרא שמי בישראל "צבי חרות" עד עצם היום הזה.

למחרת, החלו התקפות הערבים על המדינה החדשה וצבאות ערב פלשו לארץ. ה"הגנה" הקימה יחידה המורכבת מבני היישוב שפעלה בכל היישובים לאורך הגבול. ליחידה זו קראו פל"מ (פלוגה מיוחדת). גויסתי, כמו כולם, לפל"מ חרות. קיבלנו פקודה לכבוש את הכפר טירה. יצאנו למשימה - פל"מ חרות, פל"מ כפר הס ופל"מ עין ורד. יצחק כהן היה מפקדנו. הוא הוביל, ואני - שהיה לי נשק אישי, טומיגן פיני, שנחשב לנשק בעל עצמת אש גבוהה - הובלתי יחד אתו. כשהגענו לגבעה שהתנוססה כמאה מטרים לפני שדה הקרב, שמעתי את יצחק אומר: "זה לא בסדר, הפקודה הייתה רק להטריד ולא להתקיף". הקרב נגמר באסון נורא: 26 חללים, מכפר הס ומעין ורד, ובהם ארבע גוויות הנעדרות עד היום. כל החללים היו חברים בבית הספר שלי, ביה"ס האזורי המשותף בתל מונד. הם נכנסו באמצע היום למארב של העיראקים, שטבחו בהם. הרגשה של זעם נורא ורצון לנקום ממלאים אותי עד היום.

אחרי האסון בטירה, היה חשש במושב חרות שהעיראקים יתקיפו את היישוב. הלכנו, כל חברי הפל"מ, להכין עמדות מבוצרות על הרכס המזרחי, שהוא הנקודה הגבוהה ביותר בשרון. חפרנו ביצורים. לאחר מכן החלטנו שעלינו לעשות מעשה בעל כוח הרתעה. לאברהם אברך, השכן שלי, היה קומנדקר מעודפי הצבא הבריטי. ציירנו עליו צורה של משוריין והוספנו על הגג צינור של 4 אינטש, שנראה כקנה תותח. ה"משוריין" עם ה"תותח" היה נוסע הלוך ושוב לאורך הרכס ונראה לעין העיראקים ותושבי טירה.

אחד מבני החברים, אריה ורדינה (ז"ל), שמר באזור הפרדסים המזרחי, מצויד ברובה קנדי. יום אחד הגיע אריה למושב חרות זב דם וללא נשקו. התברר ששני ערבים תקפו אותו בגרזן ופצעו אותו. למזלו, הוא לא נהרג, אבל הם ברחו עם הנשק. חברי המושב יצאו לאזור טירה, תפסו עדר של 400 ראשי בקר והביאו אותו לחרות, שם סגרו אותו במכלאות. למחרת הגיעה משלחת של נכבדי טירה, שאמרו שבאו לקחת את העדר. חברי חרות שאלו אותם: "איפה הרובה הקנדי?". הנכבדים ענו: "איזה רובה?". חברי חרות שאלו: "איזה עדר?". הנכבדים הבינו את הרמז ולמחרת החזירו את הרובה וקיבלו את עדרם בחזרה.

פנחס אזרווה היה שומר השדות של מושב חרות, ואת השמירה ערך באמצעות סיורים רגליים. לימים, ביקש פנחס לשכנע את ההנהלה שיינתן לו סוס. הוא לקח את כובע הלבד שלו וירה בו ברובהו. לאחר מכן פנה להנהלה ול"מוכתר", ששמו היה יהושע ריטוב, ואמר: "הנה, יורים בי ואני לא יכול להמשיך לשמור ברגל". ריטוב הניח את כובע הלבד על ראשו של פנחס, ואז התברר שהנקבים של הכדור היו בגובה האוזניים. הוא שיקר, ולכן לא קיבל את הסוס.

השתתפתי בקרבות של חטיבת אלכסנדרוני בתפקיד לוחם עד סוף מלחמת השחרור. באזור לטרון היה בית ספר ערבי (היום המקום משמש מחנה לימ"מ – משמר הגבול). המפקדה הייתה בקיבוץ גזר. היינו בהגנה, והערבים תקפו אותנו כמה פעמים. היו לנו מספר נפגעים. נשלחתי לקיבוץ גזר להביא תחבושות. הלכתי לשם ברגל, וכשחזרתי נוכחתי לדעת שכל הכוח שהייתי שייך אליו חוסל. חזרתי לקיבוץ גזר. נערך עוד קרב, קשה מאוד, בדרום. המוצב שלנו נכבש, אבל לא נלקחנו בשבי. אחרי המלחמה חזרתי לביה"ס "מקס פיין" כדי לסיים את לימודיי.