צבי חרות - פרק 1 זיכרונות ילדות
נולדתי במושב חרות בתאריך 19.11.1932, לאסתר וחיים דויטש. אימא שלי נולדה בסלובקיה במקום שנקרא הומנה, ובו יש צומת רכבות של כל אירופה. שם הנעורים שלה היה אדית אמס. לאביה היו חלקות יער שמהן היו כורתים עצים, והייתה לו רכבת מיוחדת שהובילה את העצים לטרייסט. לאימא היו עוד תשעה אחים ואחיות. אבא שלי נולד בפראג. היו לו אח ואחות, וכולם נשלחו ללמוד בגרמניה. אבא למד הנדסה בפוליטכניקום. האחות, שושנה, למדה טכנאות רנטגן ודיאטנות. האח השלישי, אלכס, למד רפואה. אביהם, הוא סבי, נקרא צבי-הירש דויטש, והסבתא נקראה מירה-מינה. לסבא היה בית מסחר גדול לכלי בית בפראג. לסבא רבא שלי היו שני אחים שעלו לירושלים עוד במאה ה- 19 והקימו בה את "בתי הונגרים" – שכונה חרדית. אחר כך עברו למאה שערים, והיו נטורי-קרתא. ניסיתי ליצור קשר עם הצאצאים שלהם, אבל הם לא רצו בכך. הדוד של אבי, יצחק דויטש, היה מנהל בנק וראש הקהילה במונקאץ' (היום זה מונקטבו באוקרינה). הוא היה ציוני, והצליח לקרב את אבא לציונות. אבא היה חבר בתנועת הנוער הציונית "בלו-ווייס" בצ'כיה, ושם הכיר את אמי. הם נישאו זה לזו, ובשנת 1932, לאחר שאבא קיבל סרטיפיקט (רישיון) לעלות לארץ ישראל, עלו הוריי לארץ ישראל. הדוד, יצחק דויטש, עלה כמה שנים אחריהם גם הוא לארץ ישראל והחליף את שם המשפחה ל"חרותי" – ובעקבותיו החליף גם אבא את שם המשפחה.
מבין האחים של אימא, שניים נרצחו בידי הגרמנים בשואה. בספר "רשימת שינדלר" מופיע השם של אחד האחים, אשר כנראה ניצל ונשאר אחרי המלחמה בסלובקיה. הוא היה לפקיד בכיר בממשל הקומוניסטי. פעם קיבלתי ממנו דרישת שלום וניסיתי להתקשר אליו, אך קיבלתי הודעה שלא אנסה להתקשר שוב. הוא התחתן ונולד לו ילד, אך לרוע המזל נהרג אחר כך בתאונת דרכים, ואלמנתו באה אחרי שנים לבקר אותנו בקיבוץ דליה. יתר האחים היגרו לארה"ב – עם אמם, סבתא שלי. לאחרונה נודע לי מפי קרוב משפחה שאבי היה פסנתרן וירטואוז. מעניין שהוא לא סיפר לי על כך. אימא שלי ניגנה על כינור ועל מנדולינה, והיא ניגנה באוזניי כל מיני מנגינות.
אבי הגיע למושב חרות בעקבות אחותו, שושנה, שהייתה ממייסדי המושב. בגיל שלוש עברנו לקלמנייה, שהייתה בה חווה לגידול עצי שקד. בחצר שלנו הסתובב כלב גבוה בצבע צהוב בהיר. החזקתי בזנב הכלב והלכתי אחריו, חצינו גדרות וחצרות עד שיצאנו מהיישוב והמשכנו ללכת. ערבי רכוב על חמור ראה אותי משוטט, אסף אותי על חמורו והביא אותי לביתו במיסקי (זה היה כפר ערבי על יד משמרת, שהיה מפורסם ככפר שיצאו ממנו מפגעים). בלילה ישנתי על הרצפה, על שמיכה, יחד עם ילדיו של הערבי. למחרת, כמה ילדים גדולים ממני, כנראה ילדי השכנים, הציצו בחלון, ניסו לדבר איתי והתלוצצו ביניהם. נראה שהצבע הג'ינג'י שלי הצחיק אותם. הייתי שם כמה ימים עד שמצאו אותי, ואבי בא ולקח אותי הביתה לקלמנייה. כמובן, הייתה שמחה גדולה בבית על מציאת ה"אבדה".
אחר כך אבא מצא עבודה בבית משפחת נבולסי, ערבי שמוצאו משכם והיה בעל פרדסים ובתים ליד כפר יונה. אותו נבולסי היה אחר כך שר בממשלת חוסיין בירדן. נבולסי נתן לאבא דירה בטול-כרם. מדי יום הייתה אחת מבנות המשפחה אופה פיתות בחצר הבית. היא הייתה בוצעת חתיכה ונותנת לי לאכול. הפיתה הייתה חמה וטעימה מאוד. הייתי הג'ינג'י היחידי בטול כרם, וכששיחקתי ברחוב כולם צבטו לי בלחיים. יום אחד חליתי מאוד, והרופא המקומי עמד אובד עצות. אימי שאלה סוס והצטיידה באקדח ורכבנו יחד ליפו, לבית החולים. בדרך חצינו כפרים ערביים והמון נוער רץ אחרינו בסמטאות. בבדיקות בבית החולים אמרו לאימא שהיה לי טיפוס הבטן. טיפלו בי והבראתי. מטול כרם עברנו לכפר יונה. הייתי כבן ארבע והלכתי לגן ילדים. היה לי חבר, יאיר אורן, ואיתו שיחקתי. יום אחד, אמא חזרה מבית יולדות והביאה תינוקת. לא ידעתי מי זו התינוקת הזו. רק אחר-כך הבנתי שהיא אחותי ואבא ואימא שלי הם גם אבא ואימא שלה.
באחד הערבים יצאתי עם אבא על סוס ורכבנו לאחד הפרדסים, שם הייתה באר. למקום קראו שוויקה. כשהגענו לבאר גילינו ארבע גופות. אני לא הבנתי מה קרה, אבל כשחזרנו אני זוכר שאבא אמר לברזני (האבא של צבי בר, ראש עיריית רמת גן) שכולם בשוויקה שוכבים. אחר כך אבא סיפר לי שזה היה רצח של השומרים, שביצעה כנופייה ערבית בזמן מאורעות 1937.
בכפר יונה חליתי בסקרלטינה (שנית) ולקחו אותי, יחד עם עוד שלושה או ארבעה ילדים חולים ועם אחת האמהות, לבידוד בבית בודד מחוץ לכפר. מדי פעם התנפלו עלינו ערבים ופתחו ביריות בלתי מכוונות. אימא לקחה אותנו לבית של פישקין, שהיה בנוי מבלוקים, ושם שכבנו על הרצפה והתחבאנו מפני היריות.
כילד בכפר יונה נשלחתי למרעה עם שלוש עיזים. שדה המרעה היה לצד כביש טול-כרם בית ליד. יום אחד מצאתי צב ושיחקתי איתו, והנה מופיעה מכיוון טול כרם מכונית, עוצרת על ידי ויורד ממנה זוג עם ילד. הילד מבקש את הצב ואני מסרב לתת. הגבר מוציא מטבע ונותן לי, ואז הסכמתי לתת את הצב לילד.
שנים רבות אחר כך שמרתי את המטבע. לימים, באה לקיבוץ דליה קבוצת יפנים מהאוניברסיטה בטוקיו, ואני, כמרכז המטע, קיבלתי אותם לעבודות הקטיף כמתנדבים. אחד מהמתנדבים היה בביתנו, שמו טצו קושידה, בחור יפה תואר, גבוה, סטודנט לפילוסופיה. הוא ראה את המטבע ואמר שזהו מטבע עתיק מאוד, הוא ראה אותו רק בקטלוג. יום אחד הייתה פריצה לביתנו, ונגנב לי אוסף המטבעות. בין המטבעות שנגנבו היה גם המטבע שקיבלתי לפני קרוב ל-70 שנה.
לקראת סיום הגן, בהיותי כבן חמש, חזרנו לחרות. בשנת 1936 היה בחרות גרעין "לדרום" שהצטרף לגרעין "חי" עם עוד כמה משפחות, ביניהן הוריי, הוצמדו לגרעין "לדרום". באותה שנה הם לקחו הלוואה והחליטו לבנות את בתי המגורים לגרעין "לדרום" ולמשפחות הנלוות אליו. לפי התכנית, המגורים שלהם היו צריכים להיבנות על המדרון היורד מרכס במזרח חרות. עד היום השכונה המזרחית של חרות נקראת "השכונה הדרומית" על שם גרעין "לדרום". בעבר היו על הרכס עמדות הגנה של התורכים, והן היו מכוונות נגד ההתקפה של הגנרל אלנבי. כשהגענו למקום, מצאנו שם ציוד צבאי שנטשו הטורקים.
הכנופיות הערביות בזמן מאורעות 1936 ניצלו את הרכס הגבוה הזה ואת העמדות הטורקיות, וירו משם על הכפר. על כן הוחלט ששורת הבתים המזרחית תיבנה מבטון מזוין ברוחב של 40 ס"מ – ולא מכל חומר אחר. הם עשו תבנית של בית, ולידה הכינו בטון, יצקו את הבטון לתבנית, ובמקביל הכינו יסודות "רצים" לבית הבא ואז העבירו את התבנית לבית הבא, ושוב הכינו בטון ויצקו – וכך הקימו 20 בתים בזה אחר זה. במקביל, ליד כל בית שהוחל בבנייתו, עמד מישהו מכפר הס וייצר את הרעפים במקום, כך שבזמן שכבר גמרו ליצוק את הבטון ולבנות את הגג – הרעפים היו מוכנים. בין החדרים היו קירות מבלוקים שהוכנו אף הם במקום. כל התהליך הזה היה מהיר מאוד וארך כמה חודשים בלבד. הבתים היו בני שני חדרים, 12 מ"ר כל אחד, מטבח של 8 מ"ר – בסך הכול 32 מ"ר. הבית שלנו שימש כמחסן נשק קטן (בתוך ארון), וממנו יצאו חברים לשמירות ברכס המזרחי. השומרים לא היו מאומנים, ומדי פעם מישהו היה פולט כדור ומנקב חור בתקרה. רשמתי ליד כל חור מי פלט את הכדור: "פרנקל, בייניש, גרינר, אברך, גינצבורג, ברלינר".
נכנסתי לגן הילדים בחרות. באתי לגן לבוש במכנסיים וחולצה שסבתי שלחה מארה"ב. שערי הג'ינג'י והלבוש השונה נראו מוזרים בעיני ילדי הגן. הם העליבו אותי והיכו אותי. למחרת לא רציתי ללכת לגן, אבל הוריי הכריחו אותי ללכת. סבלתי מאוד, וברחתי כמה פעמים לבית דודי ודודתי. הדודה כעסה עלי כשבאתי ושלחה אותי הביתה. אבא כעס, נתן לי "פליק" ושאל למה ברחתי מהגן. עניתי שהילדים בגן מציקים לי. אבא אמר לי: "אם מציקים לך, אתה צריך ללמוד להתמודד עם זה בעצמך, ולא לברוח".
בכיתה א' נכנסתי לבית הספר בתל-מונד, שהיה משותף למושבים במועצה אזורית הדר השרון והמושבה תל-מונד, שהייתה מועצה מקומית (זה אותו בית ספר שאיחדתי מחדש). גם בבית הספר הציקו לי על היותי ג'ינג'י ולבוש שונה מילדים אחרים. קראו לי בשמות גנאי והיכו אותי. יום אחד היכה אותי נער בשם מוטי כרמלי, מכפר הס. אותו נער היה "בריון", אבל אני אזרתי אומץ ותפסתי ענף של דקל וחבטתי בו נמרצות. מאותו יום ואילך כל הילדים אמרו שהרבצתי למוטי כרמלי והפסיקו להטריד אותי. יתרה מכך, הפכתי להיות המנהיג של הבנים בכיתה. הקמתי קבוצה של ילדים מהכיתה, והחלטנו שכל יום נעשה מבצע כלשהו. בדרך כלל היו אלה מעשי קונדס. למשל, הייתה מכונית קטנה שהייתה מביאה לצרכניות ביישובים דברי מתיקה מתוצרת "עלית". יום אחד כאשר הנהג ניסה לנסוע, עמדנו מאחורי המכונית והרמנו את החלק האחורי שלה, והגלגלים הסתובבו באוויר. הוא יצא החוצה בכעס ואמר: "אני אראה לכם!". הוא עזב את האוטו והלך. פתחנו את הדלת האחורית והוצאנו משם שוקולדים וחלבה ואכלנו בתיאבון.
באותה שנה, השכן שלי, ברגר, היה לו סוס והוא עבד עמו כעגלון וכקבלן בחריש ובזריעת תפוחי אדמה. יום אחד הוא שאל אותי אם אני רוצה להרוויח קצת כסף (שבעה גרוש). יצאתי עמו לשדה והוא הסביר לי איך לזרוע תפוחי אדמה. הוא הסביר לי את השיטה: הסוס פותח תלם עם מחרשה, והזורעים זורעים בתלם. אחר כך הסוס מסתובב ומכסה את התלם ובתוך שהוא מכסה הוא פותח תלם חדש. ואז זורעים בתלם החדש, וכך חוזר חלילה. היה צריך להספיק לזרוע עד שהוא עושה את הסיבוב. לצורך כך שכר בעל השדה ארבעה עובדים. אחרי שברגר לימד אותי, התמחיתי בעבודה והספקתי לעשות עבודה של ארבעה אנשים. נעשיתי מבוקש מאוד ב"שוק" העבודה של זריעת תפוחי אדמה, ועבדתי גם עם הקבלן השני, שנקרא יאקיר. אותו יאקיר נותר יתום אחרי פוגרום באוקראינה. הוא עלה לארץ ישראל עם עוד יתומים כמוהו וגדל בכפר ילדים בגבעת המורה. אגב, גם אני גרתי באותו כפר אחר כך, בזמן שעשיתי קורס לדאייה וטיס בפלמ"ח אוויר. כשגדל, יאקיר התחתן והגיע לארגון "חרות". לימים, לאחר שיאקיר נפטר, מצאו אצלו ברפת שק מלא מסמכים, וכשעשינו מחקר היסטורי על ארגון "חרות" נעזרנו במסמכים שהיו בשק.
בחרות היה מורה למוסיקה שבא מכפר סבא ללמד נגינה בחלילית, מנדולינות, גיטרות ואקורדיאון. אני למדתי לפרוט על מנדולינה ואחר כך למדתי לנגן בחצוצרה. הייתי מפריע למנוחת השכנים, והם היו צועקים שאפסיק.
בשנת 1939, כשהייתי בן שבע בערך, פרצה מלחמת העולם השנייה, ואבי התגייס לצבא הבריטי. הוא נלחם בפלישת הנאצים בלבנון, אחר כך נלחם באפריקה, ואחר כך בגרמנים באיטליה – עד סוף המלחמה. אמי יצאה לעבוד בצרכנייה בחרות והטילה עלי לדאוג לאחותי בת השלוש, להכין לה שלוש ארוחות ביום ולדאוג שתאכל אותן. הדבר לא היה פשוט, שכן תנאי החיים היו שונים מאוד מתנאי החיים של היום. לא היה חשמל. במקום מקרר היה "ארגז רוח" – גומחה בקיר היוצאת מחוץ לבית ובה רשת שהיו מאחסנים בה מצרכי מזון, כגון מרגרינה טבולה בקערת מים. הרוח הייתה עוברת ברשת ו"מקררת" את המזון. בשר היו חייבים לאכול בו ביום. החלב היה מחמיץ מייד, אז עשו ממנו מייד שמנת וגבינה – ומשום כך קראו לנו "ילדי שמנת".
לתאורה השתמשנו במנורות נפט. כדי להגיע מחדר השינה למטבח היה עליי לעבור דרך הגינה. הייתי הולך עם מנורת הנפט בחוץ, והרוח הייתה מכבה אותה. אם ירד גשם – המנורה הייתה מתפוצצת. חימום לא היה כלל. חיממנו מים על פרימוס – תנור נפט. השירותים היו בבור ספיגה בחצר, וגם המקלחת הייתה בחוץ, במבנה פח. לא היה לחץ מים, מכיוון שלא הייתה משאבת מים. המים היו יורדים בכוח הכבידה מבריכת המים ומגיעים טיפין טיפין. לפעמים היו הפסקות מים, וכולם היו ממלאים מים בסירים וקערות.
כדי לכבס את הבגדים המלוכלכים היו מבעירים אש בין שתי אבנים, שמים את הבגדים בדוד מלא מים, מניחים אותו מעל האש, על קרש שנמתח בין שתי האבנים, ומרתיחים את המים. אחר כך היו משפשפים את הבגדים בסבון וקרש כביסה. המגהץ פעל על פחמים, ולפעמים חולצה לבנה הייתה יוצאת מהגיהוץ שחורה.
לא הייתה טלוויזיה. בהתחלה אפילו לא היה רדיו. משפחתי קנתה את מכשיר הרדיו הראשון בכפר, וכולם היו באים לשמוע אצלנו את החדשות על מלחמת העולם השנייה.
באותה שנה באו אלינו לחרות הדוד שלי, אשתו ושני ילדיהם: עזרי, שהיה בן 11, ואחותו כרמלה הצעירה ממנו. הם ברחו מצ'כיה ושטו באונייה לארץ ישראל. הם נסעו באוטובוס מחיפה, ואמרו לנהג שהם צריכים להגיע לחרות. הנהג אמר שיהיה בסדר. בדרך ראה הנהג מישהו מעין ורד וצעק לו: "שמוליק, יש פה משפחה לקפלן בחרות". שני האוטובוסים עצרו זה ליד זה, הנהגים עלו על הגג והעבירו את המזוודות מגג אחד למשנהו. שמוליק לקח אותם לחרות. בכניסה לתל מונד הייתה דרך עפר, והאוטובוס לא "סחב" בעלייה. הנהג שמוליק אמר לכל הנוסעים לדחוף את האוטובוס עד הגבעה, ואז הם ירדו בירידה. הם הגיעו לביתה של אחותו של אבי, שושנה. ואז הנהג צעק: "קפלן, הבאתי לך קרובי משפחה, בוא לקחת אותם". הם התארחו בביתה של אחותו של אבי, שושנה, שהיה לה בית גדול – ארבעה חדרים וסלון. לנו היה רק צריף עם חדר אחד. הדודים התכוונו לגור בביתה של דודתי שושנה עד שימצאו עבודה ודירה בתל-אביב.
לקחתי את בן דודי עזרי לסיור בחרות. העליתי אותו על מגדל המים, שממנו הייתה תצפית טובה על הסביבה, והראיתי לו את הנוף ואת היישובים. בין השאר הראיתי לו את הכפר הערבי טירה, ואמרתי לו שאנחנו עומדים ללכת לכפר טירה. ואכן, הלכנו לטירה. זה היה מסוכן, אבל לא הייתי מודע לסכנה. הגענו לטירה לאחר כשעתיים של הליכה, ואחר כך חזרנו בשלום לחרות. עזרי סיפר להוריו על הביקור בטירה לאחר כשבועיים. אבא כעס מאוד, ונתן לי הרצאה שלמה על יחסי יהודים-ערבים מלווה בהדגמות על ישבני.