פרק 1 ילדות

החורף של דצמבר 1932 היה חורף אמיתי, וכשגרים בצריף קטן בלב השממה-כל רוח היא סערה וכל טיפת גשם שיטפון.
אבל ללובה ושלמה גוטמן היה זה חורף יפה ומאושר, כי בו נולד בנם הבכור- עדו. ולא היה זה סתם בכור, הוא גם הבן הראשון שנולד במושב החדש "חרות" –בכור בריבוע. גם  שם חדש ונועז ניתן לילד וזאת ביוזמת דודנו רפאל הזכור לטוב האיש שאהבת הארץ שבו היא שסחבה את כל משפחת שפר מרדאוץ –בוקובינה לתל- אביב, וגם את שמי אני חב לו.
ילד עגלגל ושמנמן שעטרת תלתלים שופעת מפארת ראשו, ואמא מלבישה אותו מחלצות שתפרה ורקמה בעצמה, ועל חזהו מתנוסס שמו ע.ג כדי שכולם ידעו מיהו. שי ליום הולדתו ה-2 קיבל מזוודה קטנה והיה מדשדש בחולות בין הצריף לצרכניה שבה אבא עבד, פתק צמוד בסיכה לחזהו ובו רשימת מצרכים שיש להביא הבייתה. הרשימה לא הייתה ארוכה כי גם המצרכים לא היו רבים וכושר הסחיבה של ילד בן שנתיים לא היה רב. גם בעיות בניווט לא היו-כי לא היו עצים ולא היו בתים-הולכים ישר ומגיעים.
ממתי אני זוכר את עדו? האגדה המשפחתית אומרת כי זה קרה כאשר מלאו לי שמונה ימים.
עדו בן השנתיים וחצי המתין יחד עם כל בני המשפחה הקרובים בצריפם של סבתא חנה וסבא יעקוב, צריף אשר עמד על שפת הים בשכונת מחלול בתל אביב, כאן עמד להיערך טקס ברית המילה לרך הנולד שהובא זה עתה מבית היולדות. פתאום הוא תפש שלא הוא עומד במרכז האירוע וכי עתה יצטרך לחלוק את ממלכתו עם יצור חדש קטן וצווחן, ניגש אלי הסתכל בי והנחית לי את הסטירה הראשונה.  והייתה זו באמת הסטירה היחידה שלא הגיעה לי, כי את כל היתר שבאו אחר כך הרווחתי ביושר...
זכורים לי ימים של אושר ואהבה בצריפנו הקטן. תמיד היה נדמה לי כי היה זה צריף ענק, עד אשר מצאתי בתעודת ביטוח ישנה רישום כי כל גודלו היה בסך הכל 6×4 מטר. והיה בו הכל שטיחים ומפות רקומות וסדר ונקיון והצעצועים שלנו – קופסת קוביות מצוירות וחיילים מעץ, החתול מיקי והכלבה נגרה.
לאמא שלנו היו ידי זהב, הצריף תמיד נקי ומטופח, גינת ירקות ופרחים סביב הבית, ובנוסף לשני זאטוטים מטפלת בפרות עקשניות ובועטות, מדגירה אפרוחים באחת מפינות הצריף, וזאת כאשר לרוב בקבוק חם קשור לבטנה כי תמיד סבלה מכאבי בטן ולעולם לא נכנעה להם.
יותר מכל אהב עדו ספרים. כי ספרים ועדו הלכו תמיד יחד אבא אשר היה שר הפנים וגם שר החוץ של המושב היה מביא תמיד בשובו מנסיעותיו ספרים וזאת הייתה המתנה היפה ביותר. כל ספר נקרא פעמים רבות עד כי עדו ידע אותם בעל פה. לא היו חסמבות ולא הרי פוטר, אבל היו אי התעלומות ומיכאל סטרוגוב, הקנאים הצעירים וזכרונות בית דוד, אחרון המוהיקנים ופוזמק העור-ספרים שהדמיון בהם עובד שעות נוספות ותמיד אפשר לגלות בהם דברים חדשים ומופלאים ולהזדהות עם גיבוריהם. ואם תבקשו יפה אז עדו יצטט לכם את דף הסיום של המוהיקני האחרון...
אבא היה לנו רק בשבתות וחגים. היה יוצא מוקדם לעבודה וחוזר מאוחר לאחר ישיבות ליליות ארוכות, נוסע לעיר בשליחויות המושב –ונסיעה לתל אביב זה סיפור של יום יומיים כי הדרכים לא דרכים והתחבורה זה סיפור בפני עצמו.
אבל כשאבא היה הוא שיחק איתנו במשחק אחד –אהבת חייו השחמט. ומיום שאני זוכר אותנו השחמט היה העיסוק המרכזי בכל אירועי המשפחה וביקורי הדודים. תמיד מעגל סביב המשחקים נותני עצות וסתם קיביצרים, והדי הקרבות נשמעו בכל הבית.
מגיל צעיר ראה עדו והבין כי עול המשק הוא על אמא והוא צריך ליטול חלק במעמסה, וזה התבטא לא רק בעבודה אלא גם בהשגחה צמודה עלי.
את הדוקטורט בגידול עופות התחיל אצל אמא. הכל היה אז קשה יותר אבל היחס אל האפרוח והתרנגולת היה אישי, להושיב דוגרות על ביצים, לחפש להן ירק טוב בשדות המושב לקצוץ אותו היטב לערבב לדייסה להוסיף שמן דגים מסריח, לפזר להן גרעינים לפני שהן הולכות לישון ולכתוש ולהגיש פחם כאשר כואבת להן הבטן.
ולא אחד היה גם שיברון לב כאשר את אותה תרנגולת שגידלת ואהבת מצאת יום אחד בצלחת. ועדו לא סלח לאמא על כי שחטה את התרנגולת השחורה והאהובה עליו דווקא ביום ההולדת שלו.
יחס אישי לבעלי חיים הוא להעניק לכל אחד מהם שם ולקבור אותם בבוא העת כולל הקמת מצבה על קברם. או להביא קופסת שימורים מארצות הברית לכלב ולקבל ממנו בתמורה נשיכה...
אני כנראה לא כל כך חיבבתי את העבודה והעדפתי עיסוקים מעניינים יותר, אבל אצל עדו סדר זה סדר ואי אפשר היה להתחמק, ולא פעם זה הסתיים באיזו מכה טובה שהחזירה אותי למציאות החיים.
הייתה עבודה שאהבנו במיוחד וזו השקאת הפרדס. כי להשקות פרדס של אז זה לא לפתוח שיבר והממטרות כבר תעשנה את העבודה, זו הייתה עבודה קשה של יומיים בכל חודש, לבוסס בבוץ ברגליים יחפות ולהטות את קילוחי המים בתלמים כך שכל עץ ועץ יקבל את מנתו האישית. ואנחנו שני ילדים קטנים לבד בפרדס ושיירות של ערבים רכובים על חמורים וגמלים עוברות לידנו והלב משקשק. ובתום היום להעמיס את אביזרי ההשקיה על הגב ולחזור הביתה ברגל וכמובן שאת המשקל הכבד נושא עדו  רוב הדרך. וכך ברגליים מחוררות מקוצים ושיפודי חילפה מגיעים מותשים הביתה.
ובימי המאורעות – האינתיפדה של פעם. אנו בצריף ומשכיבים אותנו על הרצפה מכוסים בכרים וכסתות כי התיאוריה אז הייתה שכדור אינו עובר דרך נוצות. וכשהימים נעשים קשים יותר אנו עומסים את כלי המיטה על הגב והולכים לישון במרכז הכפר אצל חברים שיש להם כבר בתים בנויים מאבן.
ימי מלחמת העולם השנייה, הצבא הגרמני מתקדם בצפון אפריקה וביישוב היהודי חרדה לעתיד,ותכניות לפינוי ילדים מהארץ מרחפות באויר, ועידו לוקח אטלס ומסביר לי כיצד יפנו אותנו להודו שהייתה אז מושבה בריטית, ואנו נשוט דרך תעלת סואץ וים סוף, ההורים ישארו להגן על הבית ואנו נהיה לבד שם והוא האח הגדול ישגיח עלי בדרך להודו... וכך אני לומד גיאוגרפיה לראשונה ומבסוט מהטיול הצפוי לנו...
עדו לא מבזבז זמן בבטלנות וסתם משחקים. לימודים ועבודה והעיקר קריאה, ילד רציני תמיד עם איזה עול סמוי על כתפיו, מהיר חימה על כל עוול או אי סדר, אמא כינתה אותו "שביבלה" – גפרור הניצת בקלות בתרגום לעברית.
על אף שאהב ספרים, לימודים הומניים לא משכו אותו במיוחד, היה לו כבר אז ראש מדעי. ואמא שהייתה לה נפש לירית וידעה לדקלם בעל פה דפים שלמים מיצירות שילר היינה וגטה בגרמנית לא הבינה איך בנה כותב חיבורים כל כך יבשים.
במסגרת העשרת החינוך נכפו עלינו גם שעורי נגינה, רוצה לא רוצה –חובה ללמוד לנגן על איזה כלי.
ועדו קיבל חלילית והלך לשעורים ראשונים וחזר עם דמעות בעיניים, לא הלך לו, ולא עזרו כל התחינות של אמא הוא סרב להמשיך ונקטעה הקריירה המוסיקלית שלו.
בדבר אחד עידו תמיד קינא בי. אני הייתי חולה לעתים קרובות, אנגינה שקדים ניתוח פה ושם והוא מסכן -בריא. חולה כידוע זוכה ליחס מיוחד מפנקים אותו שוכב במיטה שבוע שבועיים לא מתאמץ לא עובד, והוא הכל על גבו וכל פעם היה אומר תראו כמה טוב לו הוא חולה עושה חיים ואני מסכן בריא.

 רק פעם איתרא מזלו הטוב והוא זכה בנסיעה לירושלים אל הדוקטור טיכו רופא העיניים האגדי. ונסיעה לירושלים הייתה אז כנסיעה מעבר להרי החושך, לגבינו זה היה יותר מנסיעה היום לחו"ל, ואז אני קינאתי בו.
וכשתמה מלחמת השחרור ועדו מסיים את בית הספר במקום חשקה נפשו ללמוד בכדורי את תורת החקלאות כי אז היה מקובל – בנים לומדים בבית ספר חקלאי או מקצועי ובנות לומדות מורות גננות או אחיות. לימודים תיכונים היו סימן לחולשה, לא מתאים למדינה צעירה שאך זה קמה. ואמא לא בלב קל קיבלה את ההחלטה, ונסעה להתייעץ עם  המחנך שלו, והוא אמר לה – חבל על הזמן שילך לאיבוד - הוא צריך ללמוד בגימנסיה. אבל גם זה לא עזר. כדורי היה פיסגת החלומות, קשה רחוק מבודד כעין מנזר נוסף לרגלי התבור שמוציא גברים קשוחים. ולשם הוא הלך.
בכדורי עדו פרח, לא ספרות ולא זמרה - לימודים ועבודה כלבבו. והמבחנים מאה אחרי מאה.
תקופת הצבא נחל כמובן, הכשרה רועה צאן על אף שלא ידע לנגן בחליל. במעיין ברוך וביזרעאל.
עם תום השרות הצבאי חוזר הבייתה וזוהי תקופת הביניים של עבודה ופיתוח המשק עם פזילה ללימודים אקדמאים. אבל מכדורי עד הפקולטה חסרה תעודת בגרות באמצע, והוא בלימודים עצמיים תוך כדי עבודה משלים את החסר. הנקודה הקשה  הייתה השפה האנגלית, אנו בצעירותנו דחינו שפה זאת אולי מתוך שנאה לשלטון הבריטי, אולי מתוך כך שהמורות לאנגלית לא היו מי יודע מה... הייתה לעדו שיטת לימוד – שיטת הפתקאות. בכיסו היו תמיד פתקים עם מלים חדשות ופירושן, והוא תוך כדי עבודה מושך ברסן החמור ביד אחת ומשנן לו בקול רם את המלים באנגלית. וחסן החמור המסכן שנולד בטירה ושפת אמו הייתה ערבית בקושי למד קצת עברית ועתה נאלץ ללמוד עוד אנגלית...
ולאחר הבגרות התקבל לפקולטה לחקלאות לשנה הראשונה בירושלים. וזכור לי את  אחד הימים המאושרים בחייו של אבא שלנו כשהוא עולה לירושלים לחפש דירה לסטודנט החדש אצל מכריו משכבר הימים.
וכאן ננעל פרק א" בהיסטוריה –הוא פרק חרות ומתחיל הפרק הבא הוא פרק רחובות.