לפי שנספר את סיפור עצי המושב המיתולוגיים, ראוי שנדון בקצרה בשורשיהם.
הנריק גולדשמיט, היה סופר, רופא ומעל לכל מחנך יהודי נערץ בפולין של אמצע המאה
ה 20. גולדמשיט טבע את המשפט: "הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים."
גולדשמיט מוכר לכולנו בשמו הספרותי... יאנוש קורצ'ק.
הערב אנו עוסקים בחציו השני והמשמעותי של המשפט: בעצים ובמורשת שהיא אבן הפינה עליה מושתת החינוך.
בפרפראזה על התלמוד מסכת קידושין יש לאמור 10 קבין של יופי נפלו על גוש תל מונד,
9 מהם נטלו מושב חרות ועציו.
ואלה הם קורות עצינו:
עץ האלון אצל משפחת רווה - בן שלום, הוא שריד למורשת קדמונים – שורשי מורשת עם ישראל נטועים עת הגיע אברהם אבינו לפני כ 3,700 שנה לארץ כנען. במשך הדורות התפרסם אזור השרון ביער האלונים. העותומאניים ביראו את חלקות היער הפראי עד שנותר אלון בודד אשר שוזר את תקומת ישראל עם שורשיה ההיסטוריים.
בשנת 1930 עת הגיעו ראשוני קבוצת "חרות יהודה" אל הגבעות שלימים תיקרא חרות, הצל היחיד שמצאו החלוצים היה של עץ הדומים הניצב היום בכניסה לגן הילדים. בשנות ה 70 היינו ילדי בית הספר היסודי מבלים על העץ ימים, אוכלים מפרותיו דימויי התפוח ומקימים עליו סוכה בשתי קומות שעליה הייתה גאוותנו. שיא חג הסוכות היה לינה בשקי שינה בקומה השנייה תוך הצקה מוקפדת לבנות ורקימת מעשי קונדס. כשספרתי על כך לפני שבוע לאבא אריק בן ה 80 הוא השיב שגם בתקופתו זה היה מצב.
בשדרת המייסדים הארוכה נטועים עשרות עצי קזוארינה אשר נטעו בשנות ה 50 על ידי ילדי המושב הצעירים. לכל עץ "הוצמד" ילד אשר דאג לטיפוחו. דבורה אורן מספרת שהאמונה הרווחת הייתה כי גובהו ואיתנותו של העץ ינבאו את התפתחות הילד. דבורה אורן שתלה את הקזוארינה הרביעית מימין וטיפחה אותה באהבה אין קץ. מחר בבוקר כשאתם חולפים שם בדהרה – האטו קמעה והציצו בעץ שלה.
המים המרווים ביותר בעולם שופעים בברזיה תחת עץ האלון במושב. כאן הרוו צימאונם מאות בני המושב אחרי שהשקיעו את מיטב שנות ילדותם בלרדוף אחרי הכדור, או אחר הבנות. עד היום בכל מקום בארץ ובעולם כשאני טועם מים, אני תמיד משווה אותם למי גן העדן של ילדותנו תחת עץ האלון.
הבונקר תחת עץ הפיקוס. כיליד 1968 טראומת יום הכיפורים לא פסחה על דורי. סמכנו רק על עצמנו ובתגובה ציונית הולמת, חפרנו בונקר מוסווה היטב מעל המקלט. כיוון שהמלחמה הבאה בוששה לבוא – הבונקר המסווה שימש את החבורה כמסתור טוב לפעולות הטרדת העוברים והשבים שכה היו חביבות עלינו.
חורשת הראשונים וגיוס לנטיעות. נטיעות היה קוד הגיוס של שנות ה 70 במושב חרות. מאז הוקם המושב, כל דור הוסיף ונטע בעיתו וכך קיבלנו את השפע שאנו נהנים ממנו עתה. החל מ 1965 החל יוסי מאור לפעול עם רבים וטובים לטיפוח הנוי. באותן שנים לא הייתה משאית של מרבדשא" המכינה באינסטנט את הנוי. בשנים ההן היו מכריזים על "יום גיוס". אבוי למי שלא היה מתייצב בשמאל ימין כשהוא מצויד בדלי, מעדר וקצוות של דשא שאותן היינו שותלים. כך נוצרו יש מאין חורשת הראשונים, מרחבי המדשאות ושדרות העצים הנאים.
פיקוסים בתחפושת של עץ באובאב בחזית המשקים של חייט ויפה. הפיקוס האדיר של חייט ניטע בשנת 1930 עם הקמת המושב. בסתיו 1975 עת יום הכיפורים ניצב בשער, עשינו דרכנו בעצלות אל עבר בית הכנסת. השמועה עברה מפה לאוזן במהירות שאפליקציית WhatsApp לא יכולה לה גם היום – בדרכו לבית הכנסת, אודי כספי הקטן, נעקץ מנחש צפע אשר נפל מפיקוס העצום. מאותו היום ועד היום בו הועברו העצים למשכנם החדש בשכונת הבנים עברתי אני תחת העץ בריצה מהירה כשעיני נישאות לצמרתו.
הקזוארינות של עמליה – המרכז הקהילתי התרבותי של המושב בשנות ה 50-60 היה בין הסילו לבין הבית של עמליה. שם בילו מבוגרי המושב של היום את שנות ילדותם כזאטוטים. שם היה מגרש הכדורסל עשוי אדמה כבושה וטבעת ברזל פשוטה על לוח עץ היה הסל, שם הייתה הקרוסלה ולשם היו מביאים כסא מהבית וממתינים להקרנת הסרט טרזן 2 על קיר מחסן התערובת הישן. שם ברחבה ההיא הפגנו ילדי המושב בקיץ 1975 בתביעה לא מתפשרת על הזכות להקמת בריכת שחיה. מכל הפאר המורשתי הזה נותרה רק שדרת הקזוארינות אשר נטעה בימים ההם.
הפג'ויות של נחודקין ושיפרה – בין סוכות לחנוכה היינו צדיקי המושב הזאטוטים עסוקים עד צוואר במצוות החג. מבין המצוות, אחת הבולטות הייתה סחיבת פיג'ויות (כך קרו אז למה שנחשב היום לגניבה והטרדה). עד כדי כך היה חשוב טקס הפשיטה וסחיבת הפיג'יות שהמעמד החברתי שלנו היה נגזר מכמות הפירות שאספנו.
תקרת העץ בבית העם - בשנת 1980 הייתי בן 12 עושה את צעדיי הראשונים כנער במושב. ביחד עם חברי הטוב מודי טיפסנו על העץ ועלינו אל עליית הגג של בית העם בכדי לראות היכן גרה התנשמת שהסעירה את דמיוננו. ראינו אותה והתקדמנו אל תוך עליית הגג שרצפתה הייתה עשויה משכבה של 3 ס״מ פתיתי עץ דחוס ודבוקה לקונסטרוקציית הפלדה מלמטה. אינני זוכר מי משנינו דרך על התקרה בגודל 600 מ״ר רבוע אשר קרסה כולה באחת תחת רגלינו.
נשארנו קפואים ודוממים על שלד הפלדה ומתחתנו מאות קילוגרם של הרס וחורבן.
כשחזרה אלנו הנשימה, ברחנו בכול המהירות ומעולם לא הודינו שאנחנו התחלנו (בשוגג) בהרס בית העם.
שדרות ברושים וצפצפות בשדות המושב – בראשית דרכו של המושב רווחה האמונה כי על מנת לשמור על עצי ההדר ועל פריחתם מפני הרוחות, יש לטעת סביבם שדרות של ברושים וצפצפות. לימים הסתבר שאין בהם צורך אולם שדרות אלו נשארו חלק מובנה בנוף פרדסינו.
הגבעה והבוסתן – בשנים האחרונות צצו שתי פניניות שטח חדשות – הגבעה והבוסתן של הגבן. השמועות אומרות שהגבעה (אשר ממוקמת על המזבלה הישנה) בכלל תוכננה להיות המכתש, אם רק היה עומד מושב חרות בהתחייבותו לפנות את מאות הטונות של האשפה. במקום לפנות, פרנסי המושב של סוף שנות ה 90 חסכו מעט ופשוט ערמו משאיות חול ובכך הפך המכתש המיועד ל"גבעה". לפני שנים אחדות הורחבה הגבעה ובמהלך העבודות נמצא בה פגז תותח ענק בקוטר 155 מ"מ שככול הנראה הושלך במקום על ידי פושטק מקומי. כשפוצצו החבלנים את הפגז, רסיסיו נחתו בשכונת הבנים ברחוב השדות.
סיפורי העצים לא יהיו שלמים אם לא נזכיר את עצי ההדר שהינם סמל המושב ואיתם
החל כאן הכול.
10 קבין של יופי נפלו על גוש תל מונד, 9 מהם נטלו מושב חרות ועציו.
תודה רבה
.
