חרות בשבילי
חרות של היום איננה חרות של זיכרונותיי. המושב התפתח, השנים חלפו, ואני בגרתי. ועדיין, בכל פעם שאני באה בשדרת הכניסה למושב, אני שבה אל מה שהיה, ואל מה שהייתי. ובמיוחד, אני שבה אל הדברים שאהבתי.
אהבתי ללכת בקיץ ברגלים יחפות. שייע, אבא של נטע, היה נוזף בנו: לא ללכת יחף! הזהירו אותי מפני נחשים, עקרבים ושְטוּצרים, אבל בכל רגע שלא הביטו, חלצתי סנדלים והלכתי יחפה. הכל סבלתי: כוויות, עקיצות דבורים וקוצי שיחים, אבל יחפה התהלכתי.
אהבתי את הפיתול העולה אחרי הבית של שפרה, מורד ועליה, בדרך המבטיחה שהגענו הביתה. אהבתי את העלייה מבית הרופא עד לבית שלנו, בראשה חיכתה תמיד רוח, ואת הפיקוסים שיצרו יער דמיוני, בין הבית של חייט לבית של יופה. אהבתי את השקט ברחוב של טלי אורן ואת קרירות הערב ליד הבית של יעלי רם. אהבתי צלילים שכבר לא אשמע. את תקיעת השופר של בן חיים, תְרועה, תְקיעה, ושְברים. את הנשימות העמוקות של אפרים מרגלית בספריה, ואת השקט הלבן שסבב אותו. את נהמת צעידתם של הדגלנים, בשורו, הביטו וראו, ואת הרחש מחדר המקרין בכל פעם שהפילם נגמר.
אהבתי את המאווררים הגדולים בצדי בית העם ואת התִנשמת שהתגוררה מאחורי הבמה. אהבתי לרדת במדרגות החשוכות לספריה, אתי רגב היתה מנטור הקריאה הטוב ביותר שיכולתי לבקש. אהבתי את ריח הגרגרים בתחתית הסילו, ואת אנפות הבקר שקיננו באורנים. אהבתי להתבונן בשקופיות החולפות על סדין לבן, כשנתן כהן ניגן באקורדיון.
אהבתי הורים של חברות שלי. טרם זמנם, הם הלכו ולא שבו. אריה ורדינה, שהיה כולו פתיחות ורגש. יוסי יופה, שהיה גיבור וצנוע, אמיתי ובלתי נתפס, בה בעת. ואיה סיון, שהיתה כה יפה וכה אצילית. בלכתם, נותרו ההורים של כולנו.
אהבתי את בני גילי ובני הקבוצה שגדלתי עמה. ליד עץ הדומינו התאספנו ורקדנו ריקודי עם. בחרנו לנו שם, הוספנו לו מוסיקה מהוואי-חמש-אפס, וחשבנו שאנחנו נחשולים. החינוך במושב חישל אותנו וגם יצר בכל אחת ואחד ייחוד וכישורים. חרות היתה קהילה קטנה אבל נתנה לנו תחושה שאנחנו עצומים. כַּן שיגור רחב, שאִפשר יכולות מגוונות וחרות בחירה. בכל פעם שאני שבה לחרות, אני שבה אל עצמי, ולכל מקום אליו אני מגיעה, אני מביאה עמי מחרות.
רחלי דור רפפורט, כנס מחזורים 2010