הפרוספריטי ואנחנו (בתקופת מלחמת העולם השנייה)
במלחמת העולם השנייה רכזו הבריטים בארץ כוחות ובנו מחנות לצבאות שהביאו. לנו התושבים הייתה "עדנה כלכלית", היה מי שיקנה תוצרת חקלאית והיה יום עבודה. בכל המחנות בנו מחסנים ,והביאו הרבה ציוד צבאי כדי לעצור את האיטלקים והגרמנים שהיו בדרך. הרכבת ממצרים נסעה "נון סטופ". איך אמר נפוליון "הצבא צועד על קיבתו".
באזור שלנו בנו מחנות שבויים איטלקים, ואלה לא התענינו בלברוח. הם שמחו על האפשרות להפטר מהמלחמה. הם עבדו במחנה יצאו לעבוד בפרדסים, טפלו באורוות הסוסים של האנגלים, וחיכו עד יעבור זעם. כל מוצאי שבת הם היו באים סדורים במחלקה, צועדים שמאל ימין ישר לצרכניה בכפר. אנגלי אחד עם מקל הולך אתם, כבר מקודם הכינו להם ממתקים, סיגריות קפה, יין תה וציקוריה. (אבקה שהייתה תחליף לקפה) ועוד מוצרים שביקשו והם קונים, שותים ומרוצים. ואז שוב בשורה שמאל ימין חזרה למחנה, וכל הצדדים מרוצים.
הם עבדו במושבים בחברת מטעי ארץ ישראל ונחשבו לפועלים חרוצים ומהימנים.
וכשיש הכנסה החליטו בכפר לעשות משהו איתה. הוחלט לבנות מחסן מרכזי שיכיל את כל השירותים הדרושים למושב. המחסן נבנה לפי הסגנון הבריטי עם גגות עגולים, ובמחסן עשו הכל: תערובת לעופות ולפרות, העבירו אליו את הצרכנייה מהצריף, ובחלקו הקימו מחלבה. בחנוכת הבית אנחנו הילדות נתנו הופעה עם חישוקים וריקוד. שכננו האנגלים הוזמנו לאירוע.
אנחנו הילדים אהבנו מאוד את המחסן. בזמן שערבו בו תערובות היינו באים מטפסים על הערימה ומוציאים את החרובים שהיו נותנים לפרות לחיזוק ולנו היו ממתקים. היום אחרי יובל שנים ויותר המחסן עדיין עומד, רק בשימוש אחר לגמרי.
היינו אז בין ילדות לבגרות, ראינו את האיטלקים קונים בצרכניה ואחד הילדים אמר : "ילה בואו" חיכינו ולאחר שנעלמו נכנסנו לצרכניה מאחור. אספנו בשקית ממתקים סיגריות ומהר סגרנו, וברחנו. נרגשים, הוספנו לסיגריות שפרקנו גללי חמור מיובשים, גוללנו סיגריות חדשות והתחלנו לשאוף. מאז לא נגעתי בסיגריה. זה היה יותר מרע וכמובן שחלק מהילדים היה מרוצה, חשבו עצמם חכמים. העובדים בצרכניה גילו די מהר שמישהו היה כאן, ובאותה מהירות גילו מי זה היה, לא היו הרבה אפשרויות הם הגיעו להורים, היו כאלה שהכו נמרצות, היו שצעקו והענישו . לנו אמרו עשיתם מעשה קונדס, אנחנו יודעים שלעולם לא תהיו גנבים. כמו כל הילדים ניסינו את הגבולות, וחזרנו גבוליים לגמרי!
בקמפ האנגלי כפי שנקרא המחנה של השבויים, היו האיטלקים עובדים. הם ניקו, בישלו וטיפלו בסוסים ובאורוות.
יום אחד אחרי שהתברר שהגרמנים לא יגיעו, והמתח ירד, החליטו האנגלים חובבי הסוסים לבנות טריבונות ולעשות מרוצי סוסים,
בשבילם ובשביל הילידים "נייטיבס", שזה אנחנו. אנחנו הילדים הרגשנו מחשובי המוזמנים והגענו תמיד ראשונים. לא כל כך הבנו את "הסגנון", נבהלנו כשראינו את הסוסים קופצים ושלא נדע, גם נופלים. לא בדיוק הבנו מי המנצח, אבל לא ויתרנו על אף מרוץ.
בכפר שלנו היו כמובן סוסים, סוסים שסחבו עגלות שעמסו משא סוסים, רתומים למחרשה, סוסים שהיו מחוברים לאדמה.
כשנגמרה המלחמה, אספו האנגלים את עצמם ואת האיטלקים והסתלקו. אז הגיעו המושבניקים עם העגלות רתומות לחמורים עם חבלים רתומים לכתפיים, עם ארגזים על הגב ופרקו כל מה שניתן לפרק. הם העמיסו ביום וגם בלילה והשאירו רק את השלדים, מסמרים פחים סמרטוטים הכל מכל שלל המלחמה.
מלחמת השחרור החלה נשמעת והאנגלים הפכו לאויבים - אז מגיע להם וכך גם האידיאולוגיה קבלה את חלקה ב – פירוק ובשוד!