השוחט

פעם בשבוע היה מגיע השוחט התימני משכונת יעקב שבתל-מונד לשחוט תרנגולות לחברות המושב. זה היה בשנות השלושים המאוחרות, הייתי אז ילדה בת שבע בערך. השוחט היה עומד לא רחוק מקצה החצר שלנו, והחברות היו באות אליו עם התרנגולות ומחכות במרחק מה ממנו לתורן. הארוע הזה היה מסקרן מרגש ומפחיד. בגיל הזה נושא המוות לא היה מדובר בחפשיות, ותפיסת מוות לא היתה ברורה לי עדיין, מה קורה בזמן השחיטה, איך הופכת תרנגולת חיה לתרנגולת מתה ברגע אחד. איך עושים את זה, שאלתי את עצמי האם זה כואב לה, האם היא יודעת מה צפוי לה? לא יכול להיות, חשבתי בלבי, הרי היא לא יודעת לחשוב. אך אם היא לא יודעת מה צפוי לה – למה היא מנסה לברוח, מנפנפת בכנפיה, מקרקרת וצורחת בצווחות אימה? הייתי מתקרבת בזהירות ובחשש כדי לראות מקרוב מה הוא עושה לה. ראיתי אותו תופס ביד אחת את שתי רגליה, אחר-כך תופס את ראשה ומקפלו אחורה, ואז מרים את ידו השניה המחזיקה בסכין גדול וחד, שפתיו ממלמלות תפילה חרישית, ואז – בבת-אחת ובחטף מעביר את הסכין על צוארה בכוח רב, חותך אותו וזורק את התרנגולת ממנו והלאה, מרחק כמה מטרים, דמה מטפטף על החול ויוצר שלולית קטנה, עד שנספג בחול, והיא מפרפרת בכל גופה ומכה בכנפיה בעוז, שהולך ונחלש מרגע לרגע, עד שהיא חדלה ונשארת זרוקה על החול, ללא תנועה. לפעמים היה קורה משהו מפחיד, אחרי כמה דקות ששכבה על החול ללא תנועה, החלה פתאום שוב לפרפר, כנראה פרפור אחרון, ונדמה. כל הארוע היה משאיר בי רגשות מבולבלים, רחמים וחרדה ומשיכה וגועל גם יחד. לימים, כשהייתי כבר אמא לבת, נסעתי אתה להתארח באביחיל לשבוע, על מנת לקחת אותה לים. הבאתי אתי תרנגולת כדי לבשל לבתי מרק-עוף. אך לא מצאתי באביחיל שוחט שישחוט לי את התרנגולת. בעלי לא היה אתי באותו יום, רכב לא היה לי, ולא נותרה לי ברירה – הייתי חייבת לשחוט אותה בעצמי. זה היה קשה לי מאד, המחשבה על השחיטה בלבד גרמה לי צמרמורת, אך התגברתי על העכבות, עזרתי עוז, שחזרתי מה שידעתי על שחיטת תרנגולות ועשיתי זאת. כן, שחטתי את התרנגולת במו ידי ובשלתי ממנה מרק עוף לבתי הקטנה. זו היתה הפעם הראשונה וגם האחרונה בחיי שעשיתי זאת.