חנוכה בילדות

בשנות השלושים המאוחרות היה בחרות צריף גדול ומאורך ששימש כבית-העם לארועים וחגיגות. בשנים ההן, שנות המרד הערבי, היו הערבים מתקיפים את המושב ביריות מדי פעם. אני זוכרת ארוע אחד שנשאר חקוק בזכרוני. זה היה בערב חנוכה. החברים המבוגרים, הנוער והילדים התאספו כדי לחגוג את החג בבית- העם, ובלב כולם התקווה שהערב יעבור בשקט. הבמה היתה מקושטת בציורים שתארו את סמלי החג, כדי שמן, חנוכיות וכו', האוירה היתה חגיגית, חנוכיות דולקות האירו באור רך את הצריף. בצד על שולחן ארוך עמדו קערות עם לביבות וסופגניות. קבוצת חברים שהכינה מערכונים לחג עלתה על הבמה. כולם ישבו מרוכזים בנעשה על הבמה. ברקע נשמעו שירי חנוכה, והמופע החל, לא עבר זמן רב כשלפתע נשמע צרור יריות. החלה מהומה ובהלה. מיד התארגנו אנשי הבטחון של המושב עם נשק בידיהם, נתנו הוראה לשבת על הרצפה בשקט, ושאף אחד לא יצא מהצריף. לא היה ברור מאיזה כיוון נורו היריות, ואם לא ימשכו. כולם נשמעו להוראות, מבוגרים וילדים כאחד, חוץ מאשה אחת שפרצה בצעקות אימה, ופתחה תוך כדי ריצה פראית את דלת הצריף, רצה החוצה כשהיא צורחת באימה "יונה שלי, יונה שלי". לא עזרו הפניות אליה שזה מסוכן לצאת החוצה כעת, וכל הנסיונות לעצור אותה עלו בתוהו. היא נכנסה לפניקה ולא שלטה על מעשיה, לדבריה היא השאירה את הבן שלה יונה לבד בבית, והיתה בטוחה שיורים בו. היא לא חיכתה אפילו שמישהו ילווה אותה לביתה. הארוע הסתיים בשלום למרבה המזל אך נשאר חרוט בזכרוני לשנים רבות.