ביטחון והתנדבות

שכנות המושב לכפרים ערביים עוינים-טירה ומיסקי היה תמיד אחד משיקולי הערכות הביטחון. חברי המושב אשר עבדו קשה ביום נאלצו להשקיע מזמנם כדי לשמור על רכושם ולעתים גם על חייהם.

במסגרת חברותם בהגנה עברו כולם אימוני נשק אשר בחלקו היה רשמי תחת פיקוח המשטרה הבריטית וחלקו הלא חוקי הוסתר בסליקים שנבנו לצורך כך. חלקם אף גויסו לשמש כנוטרים במשטרה הבריטית (כינויים היה גפירים).

חרות הוקפה בגדר,מגדלי שמירה הוקמו מעל בריכות המים ומעליהם הותקנו זרקורים להאיר את הסביבה. התנכלויות "השכנים" התבטאו בגניבת רכוש חקלאי, ביריות על הישוב ובניסיון למקש את הדרך אל המושב (הכוונה לתקופת המאורעות 1936-1939). בריכות המים הגבוהות שמשו גם לקשר בין הישובים, ביום על ידי סימני דגלים ובלילה באיתות מורס.

במלחמת העולם השנייה התנדבו 12 מחברי המושב לצבא הבריטי,חלקם בגיל מבוגר מאד. שני חברים נפלו בשבי הגרמני בחזית יון ושבו הביתה רק לאחר ארבע שנות שבי עם הניצחון.

הנוער הבוגר נרתם גם הוא לביטחון והתגייס לפלמ"ח ולפלי"ם. הצעירים יותר הכשירו עצמם באימוני גדנ"ע.

במלחמות ישראל נפלו 11 מבני המושב.

המושב היה כתובת ידועה לכל הצרכים הביטחוניים והכלכלים של המדינה בדרך. באם זה היה תרומות לתיאטרון הבימה "והאהל" או להקמת כביש בגבול הצפון, לסלילת כביש השרון או כבית הבראה לילדי שכונות מצוקה של אותם הימים. מתן אכסניה לפליטי השואה – מגורשי מאוריציוס, או מתן מחסה לחיילים יהודים שערקו מהצבא הפולני (צבא אנדרס) ונרדפו ע"י הבריטים הן כעריקים והן כעולים לא חוקיים.

ולאחר השואה קליטת ילדים מרומניה - יתומים או חסרי בית בבתי החברים.

לאחר קום המדינה התנדבו חברים מבוגרים וצעירים להדרכה במושבי עולים שזה עתה קמו.

השרות בצהל ביחידות קרביות היה דבר ברור ומובן כהמשך לרוח ההתנדבות