אל בית הספר וחזרה
א
כשסיימנו את הגן והלכנו לכתה א', העולם פתאום נראה גדול ורחב. בית הספר שכן בתל-מונד, והיה משותף לחרות כפר הס ועין-ורד, תחבורה כמובן שלא הייתה ובוקר וצהרים הלכנו ברגל. בימים יפים לא הייתה כל בעיה, בבקר רצים מהר כדי לא לאחר, חזרה הביתה – זה כבר סיפור אחר. הדרך מלאה בהרפתקאות ומשחקים בחורשות ובפרדסים שמלאו את האזור. בחורשת האורנים ליקטנו פטריות בימי החורף היפים, ערכנו מלחמות עם בני המושב השכן כפר-הס, בפרדסים היה שפע של תפוזים אשר שמשו אותנו גם למאכל וגם כאמצעי "הפגזת האויבים." לפעמים שפר מזלנו והיינו תופשים טרמפ על עגלת הלחם או על עגלת הנפט. את הלחם היו מחלקים יום יום בעגלה סגורה הרתומה לסוס כאשר המחלק היה מפמפם במין חצוצרת יד ועקרות הבית היו יוצאות וקונות. הנפט שימש לבישול ולחימום והאיש המחלק אותו היה סובב גם הוא בעגלתו ומצלצל בפעמון יד גדול, וכך ידענו מה מחלקים היום. לתפוש טרמפ על אחת מהעגלות האלה לא היה קל, וכמובן שעשינו זאת בהיחבא ולא אחת גם "זכינו" להצלפת שוט כאשר בעל העגלה הרגיש שסוסו מתקשה לגרור את העגלה. בימי שרב ערכנו רחצות בפרדסים בתוך גומות ההשקאה אשר סביב העצים. הגדולים שבינינו גם נכנסו לבריכת מי-השתייה של תל-מונד, מאחר ואסור היה להתרחץ שם החרים יום אחד השומר את בגדיהם והם נותרו ערומים כביום הוולדם (לא היו אז בגדי ים...) והם צעדו בשיירה ערומים אל בניין המועצה כשתושבי המושבה נהנים מהמראה.
ב
ימי הגשם והבוץ היו קשים יותר אם כי לא פחות מעניינים, מעילי גשם ומטריות לא היו לנו ולהגיע יבש לבית הספר הייתה משימה לא קלה. את הדרך היינו עושים בדילוגים ממחסה למחסה, שני מקומות היו אהובים עלינו במיוחד, המאפייה והגשר. להיכנס למאפייה, רטוב ביום גשום קר הייתה חוויה, התנורים הגדולים בערו והפיצו אור וחום, ריחו של לחם טרי עמד באוויר, כיכרות בצק מסודרות על מגשי עץ ארוכים בצד אחד והאופה – נחמן השמן לבוש בגופיה ובתחתונים נוטל אותם עם מרדעת ארוכה ומשליך אותם אל תוך התנור הלוהט ולאחר מכן שולף ככרות לחם עגולות ושחומות. לאחר שהתחממנו והתייבשנו ונשמנו לחם ולפעמים גם קיבלנו איזו ככר שלא הצליחה, יצאנו בצער להמשך הדרך.
מקום שני שהיה אהוב עלינו בחורף היה הגשר בכניסה למושב. גשר הבטון שמעל לנחל חרות מעביר תחתיו את מי הגשמים של אזור רחב וכשיורד גשם טוב הזרימה תחתיו שוצפת. לנו שלא הורגלנו לנהרות היה זה מראה מרהיב עין, היינו מסמנים את גובה המים בגשר ומשווים אותם לימי גשם אחרים, משליכים חפצים שונים אל המים ובודקים את מהירות הזרימה, בימים "טובים" היו מי השיטפונות מגיעים כמעט אל הכביש ואנו היינו מאושרים. בקיץ שימש לנו הגשר למסתור ומנוחה, תמיד היה קריר ונעים תחתיו.
אסא ברטוב, חרות