בארמונה של גברת זיו

(בעקבות מכתבים אל צביקה)

כאשר נפלו טילי הסקאד במלחמת המפרץ על העיר רמת- גן, מוטט אחד הטילים את גג ביתה של הלה – שהייתה הגננת ושכנתנו הקרובה בימי חרות הראשונים. שכנים טובים אספו את כל הניירות והמסמכים שהתגלגלו ברחוב ומסרו אותם למשפחתה. לאחר מספר שנים כאשר פתחו את החבילה גילו בה בין היתר מספר מכתבים שכותב אסא- ילד בן 10 לידידו צביקה. מיהו צביקה ועל מה הידידות בינינו ?

משפחת בטקו מראשוני מושב חרות בנתה את ביתה בשכנות למשפחתי. צביקה התייתם מאביו כאשר היה רק בן שנתיים, אמו יצאה לכל מיני עבודות לפרנסתם עד שהפכה להיות גננת בגן הילדים של חרות. צביקה ילד של טבע שוטט לו בסביבה מחפש פעילות, אצל השכנים ראה עגלת ילדים בה שכב תינוק בן חודשיים נכנס לעגלה ורכב על הילד להנאתו, אלמלא אמי שלא הבינה איך תינוק בן חודשיים מצליח להרקיד את העגלה,ובאה והציצה – וחשכו עיניה, לו אחרה מעט לא היה נכתב הסיפור...

המקרה הזה לא רק שלא קלקל יחסים, הוא הפך אותנו לחברים בלב ונפש. צביקה היה מבוגר ממני בשנה, אבל את רוב הזמן בילינו יחד מאחר ולאמו לא היה תמיד את הזמן לטפל בו. ביתנו היה ביתו והייתי שותף מלא לסודותיו לכאביו וצרותיו.

מתוך רצון לשפר מעט את מצבם הייתה אמו משכירה חדר בביתה, וכך זכינו להכיר מיני טיפוסים מעניינים, שומר שדות אלים רכוב על סוס עם כלב מפחיד וזוג מוזר בשם מריק ואשתו שזיפינה.

מריק ושזיפינה עבדו בגן-זיו. הוא היה גנן וחצרן היא הייתה אם הבית, זוג יקים חביב שבקושי ידעו מלה עברית.

גן-זיו בימים ההם היה לגבינו ילדי המקום טירה קסומה, מוקפת בחורשת אורנים וגני פרחים, השמועה אמרה כי גם בריכת שחייה פרטית נמצאת בגן. גדר גבוהה וקוצנית הקיפה את הגן, שומר משופם עם כלב מאיים הבריחו כל מי שרק ניסה להיכנס, בתקופת החורף גדלו פטריות בחורשה ואנו חמדנו אותן, בקיץ סחבנו את פרי הפסיפלורה שצמח על הגדר. לארמון זיו הגיעו מפעם לפעם מכוניות מפוארות עם אנשים שנראו לנו חשובים וקציני צבא בריטיים מצוחצחים.

בפרדסים שהקיפו את הגן התפתלה לה מסילת ברזל שעליה התגלגלו קרוניות שטוחות להובלת ארגזי התפוזים אל בית האריזה, וכשאיש לא שם לב היינו מדהירים את הקרונית בדרכי הפרדס. יום אחד הופיעו שומרים בפרדס הרחיקו אותנו ממקום שעשועינו והזהירו אותנו לבל נתקרב למקום. נודע לנו כי בבית האריזה הוקם מתחת לאדמה מפעל סודי של ההגנה לייצור נשק. מעל הקרקע ארזו תפוזים בחורף, ובקיץ כאילו עסקו בייצור ריבה או מיץ, אבל מתחת לקרקע התנהלו חיים אחרים. אנו הילדים ידענו – אבל שתקנו. הקצינים האנגלים שבאו לבקר בוילה זיו ולגמו שם תה או ויסקי, לא שערו בנפשם מה נעשה מתחת אפם. להיכנס למקומות כאלו - רק יכולנו לחלום.

והנה יום אחד הציעו לנו אותם מריק ושיזיפינה טיול לוילה זיו וזאת כמובן רק ביום שאיש משוכני הארמון לא יהיה שם, שלא נספר שהיינו שם ושנתנהג יפה, לא נלכלך לא נשבור ולא ניגע בכלום.

הייתי בחיי כבר בהרבה טירות וארמונות, אבל חווית הביקור שם תישאר תמיד. שני ילדי מושב בסנדלים ומכנסיים קצרים מסתובבים בעולם האגדות. ריהוט כבד שטיחים ותמונות, מטבח עם כל מיני כלים מפוארים שלא ידענו מה הם, כי אנחנו הורגלנו למטבח ובו פתיליה ופרימוס,וחדר המיטות של הגברת זיו... כמו בספרים מצוירים ומוסך סגור ובו עומדת מכונית שחורה. כן בגן גם ראינו איך נראית בריכת שחייה פרטית ולא בריכת מים של פרדסים. לנו היה זה ביקור השווה לביקור בארמונה של מלכת אנגליה.

עברו שנים, מריק ושיזיפינה שבקושי ידעו מלה בעברית נעלמו לארצות רחוקות להמשיך ולשרת לורדים ואצילים, כי זה היה מקצועם, גם השומר עם סוסו וכלביו המפחידים נעלם מעבר לאופק, לצביקה ולי היו עוד הרבה חוויות ילדות.

יום אחד גם צביקה ואמו עזבו אל העיר לבנות עתיד טוב יותר, ואני המשכתי לכתוב לו על כל הנעשה בכפר, מה עושות התרנגולות, מה חדש בפרדס ואיך אנו מציקים למורים...

ואלו המכתבים שהתעופפו מעליית גג ביתה של אמו אשר שבו אלי לאחר למעלה מחמישים שנה והחזירו אותי אל הילדות היפה והמרתקת שהייתה לנו.
והיום כשאני צועד על יד וילה זיו, החורשות העבותות נעלמו ובמקומן נסללו כבישים רחבים מדרכות ובתים, וסביב הוילה נותרה חורשה דלילה כשערות שעל ראשי, והארמון נראה כמו עוד איזה בית רגיל, אני שואל את עצמי, כל זה היה או חלמתי חלום ?