ימי החופש העליזים

ימי הלימודים היו מלאי פעילויות מטלות ועיסוקים. לא השתעממנו לא בהם וגם לא בשעות הפנאי שאחריהן. אבל לחופש הגדול של הקיץ חיכינו תמיד - מיד כשתם חופש פסח.

קיץ במושב היה משחקים וסיורים בחצרות חברים לבדוק אם הפרות הבשילו, הכרנו כל עץ ועץ ולמי הוא שייך ואיך נגיע אליו מבלי שבעליו יתפוש אותנו בשעת מעשה, התחלנו בשזיפים ועברנו לתפוחים ולענבים. בשיא העונה היו האבטיחים, בעלי המקשאות והגנים לא חיבבו את "ביקורינו הליליים", ולא אחת גם טעמנו את "נחת ידם" - אם נתפשנו. הנועזים יותר היו עורכים ביקור במכוורת ושולפים משם חלות דבש, גם הדבורים לא בדיוק אהבו את זאת והיה זה "מבצע מסובך" עוקצני אך מתוק.

בימי הקיץ היה נהוג במשפחתי לערוך "חילופי אוכלוסין". אנו נוסעים אל הדודים אשר גרים בתל-אביב על שפת הים, ובנות הדוד באות אל הכפר. נסיעה לתל אביב לא הייתה עניין של מה בכך, לפני הנסיעה הלכנו למחסן המספוא של המושב – בו הכינו את המזון לבעלי הכנף והבהמות, שם נשקלנו על גבי משקל גדול כדי שבסופה של אותה חופשה אפשר יהיה לבדוק כמה משקל הוספנו - כי בזאת נמדדה הצלחתה של חופשה...

בני משפחתי התגוררו בצריף על שפת הים ברחוב הירקון. הייתה זו שכונת צריפים מגובבת ללא סדר והיגיון ונקראה בשם – מחלול ובפי העם גם שכונת "חאפ" (תפוש כפי יכולתך). כל אחד בנה את צריפו איך שבא לו ואחדים אף ניסו לגדל פרחים וירקות באדמת הכורכר המלוחה. סמוך לצריף שכן בית – חרושת "דלפינר" לאריגת משי ובו עבד דודי. נולי האריגה שקשקו בקצב מונוטוני כל היום ולפעמים גם בלילה, היה זה שקשוק מרדים, וכשהתרגלתי אליו לא יכולתי להירדם בלעדיו. מצד שני היה הים, רחש הגלים בלילה השלים את רעש בית החרושת לסימפוניה מוסיקלית עריבה.

ריחות הים התערבו עם ריחו המצחין של בית-חרושת לעיבוד עורות - לבקוביץ ששכן בסמוך. לאחר שנים נודע לי כי במרתפיו של אותו בית-חרושת מסריח שכן לו מפעל מחתרתי לייצור נשק של ההגנה, הסרחון הבריח כל בריטי חטטן , כי לא הרחק משם "בבית האדום" שכן לו באותם ימים מטה הבולשת הבריטי, והייתה זו גם חוצפה וגם חוכמה להקים אותו דווקא שם.

דודתי היקרה, אמונה על התיאוריה של תוספת משקל עשתה כל מאמץ להחזירני הביתה בתום החופש עם תוספת משקל נכבדה. ולא הואילו טענות ותירוצים, בפיתויים ובלחצים בלעתי ואכלתי כשדמעות בעיני, והאוכל מסרב לרדת בגרון. אבל היה גם פיצוי, עוגיות נהדרות למי שמסיים יפה את הכל, או מנת גלידה פעם בשבוע. לטעום גלידה היה טקס, היינו מתלבשים בבגדי חג ויוצאים אל הטיילת, ושם ראיתי לראשונה מה זה בית- קפה, ואנשים יושבים להם סתם כך סביב שולחן שותים ואוכלים ותזמורת מנעימה להם מנגינות.

אל הים היינו יורדים יום יום להתרחץ, היה זה חוף נחמד - נמל תל-אביב מצידו האחד ומצד שני נשקפה יפו שאליה לא העזנו להתקרב. שרידי ספינת מעפילים שנגחה עצמה אל החוף וטבעה בצבצו מהמים והעולים שניצלו הצליחו להתערב בתושבי העיר. שרידי הספינה הזכירו לנו תמיד כי מעבר לאופק יש גם לנו משפחות שאת גורלן אין אנו יודעים. מעל החוף ניצב לו בית קברות מוסלמי של ערביי יפו שם היינו עורכים טיולים בין המצבות המתפוררות.

אחת לשנה היינו פוקדים את גן-החיות ששכן בגן-הדסה הוא לב העיר או עורכים שייט על הירקון לשבע-תחנות. הירקון היה נהר רחב עבורנו ואת מפל המים של שבע-תחנות דימינו למפלי הניאגרה. גם להצגות קולנוע היינו מוזמנים, ובייחוד זכורים לי שני סרטים, הראשון "עוכר השלווה" שהוצג בקולנוע גן-רינה. היה זה קולנוע בחצר פתוחה ברחוב בן-יהודה, והסרט השני היה "במבי" שהוצג בקולנוע אלנבי. האטרקציה שם הייתה הגג שנפתח במהלך הסרט – תחליף למזגני אויר שלא היו קיימים אז .

אצל הדודה לא אכלתי לחם חינם, מילאתי שליחויות למכולת ששכנה במורד הרחוב או שצחצחתי קומקומים מפויחים מעשן פתיליות עד שהתגלה צבעם המקורי. עם הסבא הייתי הולך לתפילת שבת בבית הכנסת ושנינו לא רווינו נחת, הוא ניסה להסביר לי ביידיש ולי לא הייתה סבלנות לא לשפה ולא לתפילה.

לאחר כשבועיים היה מופיע אבי שהזדמן לרגל עיסוקיו לעיר ונוטל אותי חזרה למושב, דבר ראשון הייתי עולה על המשקל הגדול לבדוק את "תוצאות" החופשה אשר לרוב היו מוצלחות...

אהבתי את החופשות האלו ואהבתי את משפחתי הרחבה ששכנה בצריפי השכונה, על אף הצפיפות וחוסר הנוחות תמיד היה מקום לכל מי שהגיע – גם ללא הודעה מראש, תמיד הייתה שם ארוחה טובה ופינה חמה לישון בה, ומעל הכל ידעתי שיש לי עוד בית חם שדלתו פתוחה מתי שרק אגיע.

כאשר תם לו החופש הגדול ושבנו אל ספסל הלימודים ונושא החיבור היה תמיד – "איך ביליתי את החופש " - לי תמיד היה על מה לכתוב.