יוליאנקה

יוליאנה נולדה בהולנד בסתיו של 1935, ילדותה עברה באושר ושלווה בשדות המרעה הירוקים שתעלות מים רבות חצו אותם. בחורף כשהשלג והכפור כיסו את הכל בילתה ימים רבים עם חברותיה מכונסות במבנה סגור וצפוף מצפות לימים יפים של שמש ואור. כך עברה עליה שנתה הראשונה, הרבה גשם הרבה ירק – שלווה הולנדית.

יום אחד הופיעו בחווה אנשים זרים שלא הכירה, בדקו אותה משמשו פה ושם החליקו על עורה הסתכלו לה בעיניים והפרידו אותה מאמה, ויחד עם עוד כמה מחברותיה למחזור הועמסו על קרון רכבת. הייתה זו הפעם הראשונה שהיא יצאה מתחום כפר מולדתה והכל היה כל כך מוזר ורועש ולא ידוע.

כאשר נעצרה הרכבת נתגלה לה מראה שלא ראתה עד היום – ים כחול ורחב עד אין סוף. אחת אחר השנייה הועלו היא וחברותיה על אוניה שעגנה בנמל ונקשרו במחסן אפל וסגור.

מסע ארוך ומתיש שנמשך כשבועיים עבר עליה, רגע אחד של שקט לא היה לה, צפוף חם ומסריח והגרוע מכל – טלטולים בלתי פוסקים על הגלים.

יום אחד שקטה רצפת האוניה תחתיה. הדלתות הגדולות נפתחו, שמש בהירה האירה והאוויר היה חם כמו תנור.

כשירדו אל הרציף ראו לפניהם הר גבוה – הר הכרמל והן שבאו מארץ השפלה לא הבינו מי בנה דבר כזה גבוה. שוב העמיסו אותן על קרון רכבת אבל הפעם הנסיעה הייתה קצרה יותר עד לתחנת הרכבת של קלקיליה. שם קיבלו אותן אנשים שאת שפתם לא הבינה והתחילו במסע רגלי למקום חדש.

הכל היה מוזר, שטחים ריקים חומים כמעט ללא ירק וצל ורוח חמה מייבשת את הפה.

לאחר מסע ארוך ומתיש הגיעו ליישוב קטן ושמו חרות. עמדו שם כבר כמה מבנים, ועצים צעירים גוונו את החום בירוק. כאן נפרדה מחברותיה, כל אחת פנתה למקום הקבע שלה. אותה קיבלו לובה ושלמה גוטמן והכניסוה לבניין מאבן. היא התפלאה שאותה מכניסים להתגורר בבית בנוי בעוד שהם עצמם התגוררו בצריף הבנוי מלוחות עץ, כנראה שאלו המנהגים בארץ החדשה כך חשבה, כאן נותנים כבוד לפרה הבאה מהולנד והנושאת שם מלכותי של המלכה יוליאנה, אותה הם כינו בשם חיבה יוליאנקה.

בביתה החדש עמדה כבר פרה אחת שעורה שחור ומבטה זועם. הייתה זו פרה דמשקאית בשם חיה, וכשמה כך הייתה - חיה רעה ועצבנית שעל כל דלי חלב העניקה גם בעיטה או שתיים. לא הייתה אהבה גדולה בין השתיים, חיה שעד בואה של יוליאנקה הייתה בת-יחידה לא התלהבה מהשכנה החדשה, זו הייתה בעלת מזג מזרחי סוער וזו הביאה כובד ראש ומתינות של כרי דשא אירופאים. אל חיה אסרו עלינו הילדים להתקרב, כי פגישה איתה הייתה יכולה להסתיים באסון, את יוליאנקה אהבנו, ממנה לא היה מה לחשוש ,כאשר הוציאה ראשה מהגדר מבקשת קצת ירק או איזה פינוק קיבלה אותנו תמיד באהבה.

לא קל היה לה להתאקלם בארץ. מזג האוויר החם המזון שלא הורגלה אליו, היו לה קשיי קליטה, אבל אט אט בטיפול אוהב ומסור התרגלה גם היא. עם הזמן נולדה גם בתה שנקראה "אושרה" שבודאי הסבה לה אושר ושמחה. הימים חלפו להם בנחת, שלש פעמים ביום הגיעה לובה לחלוב אותן, אצל יוליאנקה תמיד הייתה החליבה קלה ונעימה, אצל חיה אף פעם לא היה ידוע איך תסתיים העבודה.

הימים היו ימי מאורעות, פורעים ערבים מכפרים שכנים היו יורים בלילות על בתי המושב ופה ושם ניסו כוחם בגנבות ובהשחתת רכוש.

בחודש אפריל של שנת 1938 פרצו גנבים לרפת של גוטמן ולקחו את יוליאנקה, את חיה הפראית והבועטת השאירו ברפת, הם בודאי עמדו מייד על אופייה או שטעמו מנחת טלפיה. השומרים שהיו על בריכת המים ראו איזו דמות לבנה נעה בין הפרדסים, אחד מהם חשד כי גנבו את סוסו הלבן ורץ מייד לבדוק באורווה, לאחר שראה כי סוסו לא נגנב חזר רגוע ושקט לנמנם.

בבוקר כשבאה לובה לחלוב את הפרות חשך עליה עולמה - יוליאנקה נגנבה. הזעיקו את המשטרה הבריטית ובאו שוטרים רכובים על סוסים, ובעזרת גשש הלכו בעקבות הפרה והגנבים עד לכפר השכן טירה. בבושת פנים הם חזרו והודיעו כי לטירה הם לא נכנסים מחשש לחייהם.

התאבלנו עליה, כי מחוץ היותה פרה נותנת חלב ועתיד למשק - נקשרנו אליה ואהבנו אותה, והיא אבדה לנו לעולמים.