מושבה קטנה- ודוקטורים רבים לה

תל-מונד הייתה מושבה קטנה, אבל דוקטורים היו בה הרבה מעל הממוצע הכללי. על ארבעה מהם שהטביעו חותמם על המושבה אני רוצה לספר.

הראשון ד"ר קוסטא, הרופא הראשון שהיכרתי - התגורר במרכז המושבה אבל שלט על כל ישובי הגוש, רופא עם נשמה אשר ידע תמיד כי אמצעי הרפואה שהיו בידו לא מספיקים ועל כן חיוך ומלה טובה מסירות ואורך רוח היו מצרך יום יומי בתיקו. כאשר התרופות לא הועילו והחום והכאב לא פגו הייתה לו את "תרופת הקסם" - תה ולימון עם הרבה דבש, וזה עזר.
אני חב לו "חוב אישי" על כי בלילה אפל של מאורעות 1936-1939 כאשר נזקקתי לטיפול דחוף והדרכים אל המושב בסכנת חיים, הוזעק אל מיטתי ע"י איתות מורס מעל בריכת המים (לא היו אז טלפונים) ודוקטור קוסטא רכוב על סוסו השחור לא היסס ולא עשה שיקולים רבים והגיע.
תמיד אזכור אותו עם חיוך של טוב לב הניבט מאחורי משקפיו. רכוב על סוס לבוש במכנסי רכיבה הדוקים או מדהיר את הכירכרה –"הפרייבט" של אותם זמנים.

הדוקטור השני הוא ד”ר בן –בסט רופא השניים הראשון במושבה.
ד"ר בן-בסט הקים את "הקליניקה" שלו במושבה בצריף קטן. בחדר אחד שכנה משפחתו, בשני הייתה המרפאה ובחדר הקבלה היה גם המטבח, השרותים של הקליינטים היו בחצר או אחרי השיחים...
לדוקטור היה חוש הומור אבל גם קצר רוח היה, ולא חולה אחד חטף ממנו סטירה טובה - כאשר צעק יתר על המידה. כאשר היו הפסקות חשמל-והיו הרבה כאלו הייתה לו מכונת קידוח המופעלת ע"י דוושת רגל-כמו אופניים, ומהירות הקדיחה על פי מהירות הדיווש- תענוג גדול זה לא היה...
שנים רבות לאחר שעזב אותנו ועבר לתל-אביב המשכנו לטפל בשיניים אצלו.

הדוקטור השלישי היה ד"ר בקשט, רופא וטרינר. אחד האנשים המבוקשים ביותר בגוש. כי בריאות סוסים, פרות ושאר הולכי על ארבע לא נפלה כמעט בחשיבותה מבריאות האדם... דוקטור בקשט היה מעורה בחיי החקלאים, יודע לנפשם כמו לנפש בהמתם. ורבים מביקוריו לא הסתיימו ברפת או באורווה אלא על יד השולחן בשיחת רעים ובשתיית כוסית. חשיבותה של הפרה או בריאותו של הסוס היו כבדי משקל בחיי המושבניק, עתיד המשק ופרנסתו היו תלויים בכך. ועל כן הדוקטור היה דמות נערצת וסמכותית .

הדוקטור הרביעי הוא ד"ר חיים שיבר –מורה, מחנך, היסטוריון, גיאוגרף וצלם.
מורה בבית ספרנו היה צריך להיות איש רב כשרונות כדי להצליח. הוא לא היה יכול להתבסס רק על התמחות במקצוע אחד, "תנאי השטח" חייבו אותו להשתנות ולהתאים עצמו למציאות. שנה אחת הוא מלמד גיאוגרפיה, שנה שנייה היסטוריה, ובשנה השלישית חסר מורה לחשבון וברביעית מורה לספרות, ונדמה שחוץ משעורי התעמלות העביר חיים שיבר את כל המקצועות.
לא תמיד הבנו מה עושה דוקטור עם השכלה רחבה כשלו בבית ספרנו עם תלמידים שובבים שלא לוקחים ברצינות את הלימודים. לא תמיד ניתן לו להמריא למחוזות שאהב- גיאוגרפיה והיסטוריה, אבל כאשר ניתן לו – ראינו אותו במלואו- את הידע הרב ואת אהבתו למקצועות אלו.
ד"ר שיבר אהב את הטיולים השנתיים, שם פרח. מצויד במצלמתו הנצחית מנציח את הילדים והנופים ואת ההיסטוריה בהתהוותה. "בתאוות הצילום" שלו רדף אחרי האירועים המרכזים בגוש ואחרי התפתחות המושבים. תרומתו לתיעוד והנצחת ההיסטוריה של הגוש עצומה. ואם אני אוהב היום גיאוגרפיה היסטוריה וצילום, כנראה שזה בזכותו...