עשר שנים ראשונות - מהתארגנות להגשמה

ארגון חרות נוסד בשנת 1927 אם כי פגישת גישוש ראשונה נערכה כבר ב 1.1.1925^[1].

השם חרות נקבע בישיבה שהתקיימה ב-27.01.1928^[1].

עם העלייה על הקרקע הוסב השם "לחרות-יהודה" ציון למרד בר-כוכבא שחל לפני 1800 שנים. שם זה לא החזיק מעמד וחרות חזרה לשמה המקורי^[8].

הימים, סוף העלייה השלישית ותחילת העלייה הרביעית הם ימים קשים של חוסר עבודה, של משבר תקציבי בתנועה הציונית, של מחסור, אוירה כבדה וירידה מהארץ.

פועלים ותיקים -מספר שנים בארץ וחלוצים שזה עתה הגיעו והתרים אחרי יום עבודה לפרנסתם ומחפשים פתרונות לשאלת הקיום היומי ולעתידם בארץ.

אחד הגורמים להקמת הארגון הוא רצונם של חבריו להיות חקלאים עצמאים על אדמתם, בלתי תלויים במעביד וביום עבודה מזדמן, להגשים את הציונות בשיבה אל האדמה. להיות חקלאי על אדמת ארץ ישראל היה פסגת הגשמת החלוציות.

לאור הצלחת ענף הפרדסנות המתפתח במושבות רואים עצמם חברי הארגון מתבססים על ענף הפרדס, ולכן מיקומם הטבעי הוא באזור השרון, אזור זה עדיף מבחינת אקלים קרקע ומים עם הצלחה מוכחת בגידול הדרים במושבות פתח תקווה כפר סבא והרצליה.

חברי הארגון פזורים במקומות רבים בארץ (ואפילו סניף בארצות הברית... המתנגד לשותפות עם הקרן הקיימת...)^[1], עוסקים במלאכות שונות, רובם באזור המרכז פועלים בחקלאות אצל בעלי פרדסים במושבות ומכשירים עצמם לעתיד. הקשר ביניהם הוא ע"י דואר ומכתבים ובכנסים אזורים במקומות מרכזיים בסניפי תל-אביב, רמת- גן, פתח-תקווה, ירושלים, רעננה וכפר סבא. בכנסים אלו הם מלבנים לעצמם את שאלות ההתיישבות והקואופרציה המתפתחת, את דרכי המימון לרכישת הקרקע ופיתוח המשק, את אופי המושב וצביונו החברתי.

בתכנית המשקית –"הפרוגרמה" כפי שהם מכנים אותה כלולים כעשרה דונם פרדס, שטח של כשני דונם לירקות, פרה אחת ומספר עופות. גם תעשייה חקלאית ומלאכה במושב כתוספת לחקלאות נלקחות בחשבון, והכל כדי שבעל המשק יוכל לעבדו בעצמו ללא עזרה של פועלים שכירים מבחוץ. הם גם מבינים כי בשנים ראשונות עד לביסוס המשקים יהיה עליהם להסתמך על עבודתם בעבודות חוץ ולכן רצוי שהמושב המיועד יקום קרוב למקום ישוב שיאפשר זאת.

המיקום על יד אזור ההדרים החדש והמתפתח בתל-מונד הוא אידיאלי עבורם.

עיקרון העבודה העצמית מנחה אותם^[1] העזרה ההדדית והקשר אל מוסדות הסתדרות העובדים וההסתדרות הציונית הם תנאי לכניסה לארגון.

כאמור שנים אלו 1928-1930 קשות מבחינת השקעות של הון לאומי לרכישת קרקע ורוב פעולות הקונגרס הציוני מוקפאות מחוסר תקציב. מאבק מר של הארגונים על התור לעליה על הקרקע מקשה גם על חברי הארגון להישאר מלוכדים ודבקים במטרה.

גם אופי המושבים המיועדים להתבסס על פרדסנות לא מוצא חן בעיני "פטרוני ההתיישבות" השולטים על ברז התקציב. העדפתם היא ליישוב וביסוס ההתיישבות בעמק-יזרעאל או כפי שהם מכונים בפיהם "ההתיישבות הכבדה"^[1], אל ארגוני ההתיישבות החדשה הם מתייחסים בחשדנות .

חששם מצורה חדשה זו של התיישבות באזור המטעים נובע ממספר סיבות^[1]:

1. הקרבה אל הערים והמושבות והשפעתן "המזיקה" על החקלאים.
2. הצורך בהזדקקות לעבודה שכירה בעת קטיף ההדרים, דבר שעלול לשבור את עיקרון העבודה העצמית המעוגן ביסודו של המושב.
3. החשש מהתעשרות קלה ומהירה הצפויה לענף ההדרים שתביא בעקבותיה "לפריקת עול"- ראה דוגמת עין גנים ע"י פתח תקווה- הגעה מהירה מדי לביסוס כלכלי ואי הסתמכות על שולחנם של המוסדות המיישבים מדאיגה אותם...* ("מבעד לוט העתיד הקרוב רומז ברק תפוח הזהב...."

גורמים אלו ובנוסף לחוסר התקציב, אשר גם המועט שבו מופנה רק לביסוס יישובי העמק המועדפים גורם לדחיות ברכישת הקרקע ולתסכול רב בין חברי הארגון.

על אף היחס הצונן של המוסדות ממשיך ארגון "חרות" בהתפתחותו, בקבלת חברים חדשים ובארגון מוסדותיו ואמצעיו(הארגון מונה בשנים אלו טרם עלייתו על הקרקע כ-200 חברים רשומים). יצחק מגלי מייסד הארגון אף מופיע לפני הקונגרס הציוני הט"ו ופורש בו את תכניותיו ליצירת מושב באזור המטעים^[3]. אל ארגון חרות מצטרף ארגון "חי " שנטייתו היא התיישבות בקרבת הרצליה - התיישבות שלא יצאה אל הפועל על אףשנרכשו קרקעות באזור ( אדמות גן-רשל בני בנימין ע"י הרצליה )* . כתוצאה מכך פרשו חברי ארגון חי שלא היו מוכנים לפשרות על מקום הישוב.

התנאי להצטרפות לארגון חרות הוא הפקדת כסף, בתחילה לצורכי התארגנות ולאחר מכן לרכישת קרקע ולביסוס ראשוני. נרשמים רבים לא יכולים לעמוד בדרישות הכספיות ועל מנת לא לאבד את זכויותיהם בתור להתיישבות מתפצל הארגון לשניים, חרות א' –אלו שעומדים במטלות הכספיות וחרות ב'- חברים רשומים שלא שילמו ויוכנסו לרשימה רק לאחר השלמת התשלום. גם גודלו של הארגון אינו מאפשר התיישבות של כולם במקום אחד. אברהם הרצפלד מציע שבכל מקרה לא יעלה מספרם של המתיישבים על מאה, אם כי ארגון חרות א' ימשיך לתת עזרה בהדרכה וניהול לארגון חרות ב'^[1].

כאמור הארגון גדול ומאורגן בסניפים ברחבי הארץ- בתל אביב, רמת גן, כפר סבא, פתח-תקווה, חיפה וגשר (נהריים) - ולוחץ לעליה על הקרקע.

הרצפלד "מהמרכז החקלאי"-הרוח החיה של ההתיישבות, יוזם הצעה אשר תחלץ את הקונגרס הציוני ואת הארגונים המשוועים לעלייה על הקרקע מהקיפאון ואשר תוכל לאפשר רכישת קרקעות להתיישבות.

ההצעה היא מלווה עצמי של המתיישבים לרכישת אדמתם. כל מתיישב מפקיד בקופת הארגון 20 לי"ש וסכום זה יהווה את הבסיס לרכישת הקרקעות^[1]. בה בעת מנהל יהושע חנקין מטעם חברת "הכשרת הישוב" מו"מ עם ערביי הסביבה מכפרי טירה קלקיליה וטול-כרם על רכישת קרקעות, ואכן הוא רוכש מהם בכסף שנאסף על ידי הארגונים 2160 דונם בשלושה ריכוזים המיועדים לארגוני ההתיישבות של חרות, כפר-הס (ארגון יזרעאל) ועין ורד (ארגון תל-אביב)^[2].

על אף שאת הקרקע רכש חנקין בשם "הכשרת הישוב" וזאת במימון מלא של חברי הארגונים עומדת הקרן הקיימת על כך שירשם במסמכים שכל האדמה הנרכשת וגם שלא בכספיה תרשם על שמה^[8].

שלושת הארגונים "חרות", "יזרעאל" "וחקלאי תל אביב" משתפים פעולה ביניהם עוד בטרם עלייתם על הקרקע ומקיימים ישיבות משותפות והופעה כגוף אחד לפני המוסדות. שיתוף הפעולה המוצלח מוביל ליצירת "ועד הגוש" ולהקמת המועצה האזורית "הדר השרון" בעקבותיו.

סכום הכסף שאספו חברי שלושת הארגונים מהווה את הבסיס לרכישת הקרקעות. בשנת 1928 נרכשת האדמה ומועברת ע"י חברת "הכשרת הישוב" לידי הקרן הקיימת*. זו מחזיקה באדמה במשך כשנתיים ומסרבת לחתום חוזים עם המתיישבים שרכשו את האדמה בתירוצים שונים ומשונים^[4].

מצב זה נמשך כשנתיים עד 1930. (קבלות, מסמכים על התשלומים דוחות ומאזנים מצורפים)*
סכום הרכישה לא החזר מעולם למתיישבים. עם העברת הקרקעות לרשות הקק"ל נחשב סכום זה כמקדמה על תשלום דמי חכירה על אדמה שרכשו המתיישבים במיטב כספם...**(ספרי חשבונות ומאזני חרות).

את הדחיפה הגדולה להתיישבות באזור המטעים תרם הלורד מונד אשר רכש בשנת 1928 כ 1200 דונם בשרון^[11] במטרה לנטוע עליהם פרדסים, מומחים מטעמו אשר בדקו את האזור קבעו כי האזור מתאים לגידול הציטרוסים הן מבחינת טיב האדמה האקלים והמים אשר זמינים בעומק לא רב^[4].

אנשי הארגון רואים בפרדסי הלורד בתל מונד את קרן האור. כאן הם יוכלו למצוא עבודה בנטיעות ובטיפול בפרדסים ובה בעת להקים את ביתם ומשקם.

חברי הארגון אינם מבזבזים זמן, עוד בטרם הוקצתה להם הקרקע להתיישבות מתחילה קבוצה ראשונה בהכנת משתלת הדרים בשטח שנחכר בכפר סבא בשנת 1928. משתלה זו תספק את שתילי ההדר הראשונים לנטיעות ובו בזמן תמכור שתילים לגורמים חיצוניים ובכסף הזה גם תעזור לממן את שלבי ההתארגנות הראשוניים.

מנגד לא התלהבו המוסדות מהקמת המשתלה ותבעו מארגון חרות לרכוש שתילים ממשתלה קיימת –"משק הפועלות"- על אף שעלותם רבה יותר משתילים מייצור עצמי^[1] אף על פי כן המשתלה מוקמת ומתנהלת כעסק לכל דבר תוך ניהול קפדני של סדרי העבודה וניהול חשבוני מפורט. קבוצת החברים והחברות חיה במשתלה בקומונה ומגיעה לחרות עם השתילים הצריפים והמשפחות ב1932.

עם התקרב מועד העלייה על הקרקע מתברר שהארגון גדול מדי כ-200 חברים, ואין מספיק קרקע עבור כולם להתיישבות במקום אחד. ארגון חי נוטש, חברים שלא השלימו את חובם לתשלום על רכישת הקרקע או שלא עמדו במלוא התשלום לניר שיתופי עוברים לארגון "חרות ב" או נוטשים את הארגון ומקבלים חזרה את השקעתם הכספית כולל השתתפותם בהקמת המשתלה וחלקם במניות "ניר שיתופי".

חלק מחברי "חרות ב" מקימים את המושבים ירקונה וכפר אז"ר.

קבוצה שנייה מגיעה לשטח המיועד ב-1930 בתחילה מתגוררים חבריה במחנה הפועלים בתל מונד ובהמשך מקימים מחנה של צריפים בשטח חרות. מתחילים בהכנת השטח לנטיעות - קידוח באר וחריש עמוק ראשוני ע"י "קבוצת העגלונים"*. גם כאן החיים בשנים ראשונות הם בקומונה, מטבח ומקלחת משותפת.

ב1932 עם הפרצלציה וקביעת גבולות המגרשים מקימים הראשונים את צריפיהם על אדמתם ובצריפים המתפנים "במחנה" מתיישבות משפחות חדשות עד לעלייתן לנחלותיהן.

במסגרת הארגון משתתפים החברים בהקמת קופת מלווה וחסכון אשר מאפשרת להם נטילת הלוואות להקמת משקם^[24], כמו כן יוצרים החברים את "קרן הבאר"^[23] כאשר כל חבר מחויב בסכום קבוע למימון קידוח באר להספקת מים לפרדסים החדשים, לתושבים ולבעלי החיים.

חברי הארגון רואים עצמם לא רק כמתיישבים אלא גם כמורי דרך לארגונים אחרים בהדרכה ויעוץ. בכנסים שלהם מופיעים קברניטי הישוב של אז אשר יחד מתווים את עקרונות החיים במושב^[1].

החשש של המוסדות מהפיכת המושבים לגופים חזקים ועצמאים מדי אשר יוכלו להתקיים עצמאית ולשנות כוון מוליד את "ניר שיתופי" המקנה לנציגי ההסתדרות ובאי כוחה מוקדי שליטה בכל מושב וכוח הצבעה באסיפה הכללית . ניר שיתופי הופכת להיות "השוטר" מטעם הועד הפועל של ההסתדרות ואת מעמדה מנציחה בתקנון המושב^[8]לא יכול להיות חבר מושב שאינו חבר "בניר"- חברות הנקנית במחיר של רכישת מנייה -אשר ברבות השנים הופכת גם היא להיות רכושה של ניר.., בבעלות ניר על רכוש האגודה ורווחיה, בדרכי השיפוט- ההכרח להישפט אך ורק רק במוסדות ההסתדרות, זכות הוטו המוקנה לניר בקבלת החלטות או קבלת חברים חדשים והשתתפותה בכל רווח שיווצר ממכירת רכוש ציבורי או חס וחלילה עם פרוק האגודה עובר כל רכושה "לניר"-וכל זאת ללא כל השקעה כספית מצידה. ניר שיתופי היא אבן ריחיים שהמתיישבים העמיסו על עצמם, גוף ספק כלכלי ספק שלטוני שחוץ מלחלק הלוואות מפעם לפעם תוך נטילת ריבית גבוהה לא מועיל במאומה למושב. הפחד "מפריקת עול" של המתיישבים הוא כה גדול עד כי ההגדרות של "ניר שיתופי" הן ברורות- בעלות חברת " ניר" על התיישבות ציבור הפועלים^[1] . ואחד האמצעים לכך הוא שלילת קניין הקרקע.

שנים ראשונות

עלייתו של ארגון חרות על הקרקע החלה בשנת 1930. נחתם חוזה עם האדריכל ר.קאופמן לתכנון הישוב תמורת 120 לי"ש (מפת חרות במרכז תעוד+חוזה על התכנון). בעיקרה עומדת התכנית על שוויון מלא בגודל המגרשים-3 דונם ליחידה,צורת המגרש גם היא דומה אם כי במגבלות השטח, הרחובות נסללים על קוי גובה של פרשת המים, כאשר בתי המגורים ממוקמים בנקודה הגבוהה וכיוונם אחיד ומבני המשק במדרון. (עיקרון תכנית זו "נשבר" כאשר הורחב המושב לראשונה בשנת 1938 על ידי ארגון "הדרום" שכלל 13 משפחות, ופני השטח ואילוצים נוספים לא אפשרו להמשיך במתווה תוכנית קאופמן).

מאחר והמוסדות המיישבים לא יכלו לספק למתיישבים את האמצעים המתאימים להתיישבותם, נאלצו מתיישבי "חרות" לעשות את צעדיהם הראשונים במשקיהם - הקמת מכוני מים, הכשרת הקרקע, השקאה ונטיעות ע"י חסכונות עצמיים, ובעיקר על ידי הלוואות לזמן קצר ובריבית גבוהה מבנק הפועלים, "ניר", "בתי-כפר"- (כעין בנק למשכנתאות של ימינו),( מסמכים ומאזני חרות ) *,הלוואות לזמן ארוך "מפאזא" עבור מפעל המים ובניית הבתים (כל מי שניסה לשנות פריט בביתו שלא על פי תכנית המוסדות נתקל בסירוב לקבלת הלוואה),כמו כן קיבלו חברים הלוואות לבניין בתיהם מקרן שהקימו הלורד זיו ספנסר וסאקר מבריטניה. הלוואות מקרן היסוד לבניית גן הילדים, מקופת חולים לבניית מרפאה וממר זיו בלונדון הלוואה עבור בניית בית הספר המשותף ליישובי הגוש.

עד סוף שנת 1930 השקיע כל חבר בהשתתפות ברכישת הקרקע ובתשתיות ראשוניות במושב כ-60 לי"ש^[4].

מקורות אלו של ההון אפשרו אמנם להניח את יסודות המשק, אולם עד מהרה התברר כי אין בכוחם של המתיישבים לשאת בנטל החובות והחזרי הרבית.

מאזן לשנת 1932 מראה כי כל ההשקעות המתבצעות במושב מפות ומדידות, חפירת באר, חריש עמוק, אינסטלציה, יישור וסימון גדרות, שמירה וכו. ממומנות ע"י החברים וברובן מהלוואות מבנק הפועלים. ס"ה הוצאות – 10.113 לי"ש^[5].

תמונה דומה חוזרת ובאה גם בשנים הבאות. מימון ההשקעות ע"י החברים והלוואות קשות של מוסדות חוץ, המשק עדיין לא נושא את עצמו, המושב מתקשה בהחזר הרבית וההלוואות, והתוצאה היא משבר כספי קשה בשנת 1935.

הרכב ומבנה המשק

שטח האדמה הכללי שהוקצב בזמנו ע"י הקרן הקיימת למושב (באדמות שנרכשו ע"י חברי המושב) הוא 1425 דונם בשנת 1930. יחידת משק לכל מתיישב היא בדרך כלל 11 דונם מהם 6 דונם אדמה למטע, 3 דונם למגרש 2 דונם אדמה בהשקאה לגידול ירקות ומספוא, יתר השטח בבעלות ציבורית ומתחלק מפעם לפעם על פי צרכי החברים ובמגבלות כמות המים. בשטח המושקה מגדלים גידולי מספוא, תפוחי אדמה, ירקות ובוטנים^[7].

בארות ומים

אספקת המים הוא אחד הנושאים העיקריים המלווה את המושב בכל שנות קיומו.

חרות הייתה שדה ניסויים לכל שיטות הקידוח וההפקה. הכישלונות היו רבים וההצלחות מועטות. כל כישלון הביא עמו נטל נוסף של חובות ועיכוב פיתוח הכפר.

הבאר הראשונה נקדחה בשנת 1932 לעומק של 28 מטר (עד אז סופקו מי שתייה מתל מונד), הבאר הפיקה כ 75 מ"ק בשעה. באר שנייה נקדחה בשנת 1935 לעומק של 116 מטר והפיקה גם היא כ 75 מ"ק בשעה. באר שלישית שנקדחה לעומק של 102 מטר הנחילה אכזבות רבות מאחר והמים שהפיקה היו מעורבים בחול, דבר שהצריך השקעות נוספות בסינון המים ובלאי רב למשאבות. קידוחים רבים אחרים אכזבו הן מבחינת מציאת מים והן בגלל אורך חייהם הקצר, אדמת חרות נקובת קידוחים מאכזבים רבים.

נבנו שתי בריכות אגירה, הראשונה בשנת 1935 ל1000 מ"ק (ע"י גן הילדים) והשנייה בשנת 1938 ל600 מ"ק. נבנה מכון עזר לשאיבה והונחה רשת צינורות מברזל לחלוקת המים, ובחלקות הפרדס הונחו צינורות מבטון שזרימת המים בהם הייתה בגרביטציה.

תפוקת המים הייתה כ-350.000 מ"ק בשנה. כמות מים זו שימשה להשקאת 490 דונם פרדס, 52 דונם עצי פרי וגפן, 120 דונם מספוא,57 דונם ירקות,70 דונם תפוחי אדמה, 30 דונם בוטנים וכמובן את צרכי הבית ובעלי החיים^[7].

הרפת

ענף הרפת במושב החל עם קניית מספר פרות מקומיות-ערביות, אשר תנובתן דלה.

תגבור נוסף הגיע בדמותן של פרות דמשקאיות –גזע ים תיכוני משופר, אך לא משביע רצון. את הדחיפה הגדולה לענף הביא משלוח של פרות הולנדיות שהעלה את רמת תנובת החלב - אם כי גם גזע זה סבל ממחלות וקשיי הסתגלות.

סך הכל מנה העדר בשנים ראשונות כ-70 ראשים. ובנוסף עזים מיובאות לאספקת חלב למשק הבית. תנובת החלב הממוצעת לפרה עמדה על 3400 ליטר לשנה. הייצור השנתי עמד על 47.000 ליטר בשנה, כאשר רובו שווק " לתנובה", וחלקו נמכר במקום ובתל-מונד.

שיווק החלב והובלתו אל העיר מהווה גם הוא בעייה. בשנים ראשונות אמצעי קרור החלב ירודים, הדרך ארוכה ולא אחת מחמיץ החלב בכדים וגורם הפסדים למגדלים.

הלול

משקי עופות להטלה היו לרוב חברי המושב, (גודל "משק עופות" נע בין 30 ל 100 עופות), ממוצע שנתי בשנים ראשונות כ-6700 תרנגולות במושב. ההדגרה בשנים ראשונות הייתה באמצעים פרימיטיבים של הושבת דוגרות על ביצים. הענף החל להתקדם עם הכנסת מדגרות ע"י חימום נפט ומאוחר יותר חשמל, והכנסת גזע חדש של מטילות מסוג "לגהורן" שהעלה את רמת ההטלה בהרבה לעומת הגזעים המקומיים. ס"ה שווקו ביצים לתנובה בממוצע שנתי כ- 400,000 ביצה. כמו כן גידלו במושב תרנגולי הודו וברווזים.

פרדס ומטע

שטח הפרדס בעשור הראשון הוא 487 דונם, כמחציתם נטיעה בשנת 1932 ומחצית בשנת 1935. על אף קשיי גידול בשנים ראשונות של מחסור במים בקיץ ושטפונות בחורף ומחסור בחומרי דישון, החלו הפרדסים להניב פרי. נבנו מספר בתי אריזה לפרי ההדר חלקם מבטון וחלקם מעץ ופח. אריזת הפרי נעשתה בישיבה על גבי מחצלות, כאשר לכל שלב באריזה יש את הקבוצה המתמחית בו: המבררים, העוטפים,האורזים והנגרים . הפרי שווק לסוחרים מקומיים ובהמשך ל"תנובה אקספורט"- שלוחה של תנובה שהתמחתה בשיווק פרי הדר.

בעשור הראשון נטועים כבר 53 דונם של עצי פרי נשירים, שזיפים, תפוחים, אגסים וגפן ואף הם מניבים יבולים ראשונים.

עבודות חוץ

בתכנית הכלכלית לשנים ראשונות לחרות נלקחו בחשבון עבודות חוץ של המתיישבים כגורם עיקרי לעזר עד לביסוס המשקים. ואכן "ענף" זה היה אחד מעמודי התווך המשקיים בשנים אלו.

כל תושבי חרות מצאו את פרנסתם גם בעבודות הנוספות, חלקם בתוך המושב וחלקם מחוץ לכפר. רבים נהגו לעבוד במשקם לאחר סיום שעות עבודתם בחוץ, שפירושן בלילות, בשבתות וחגים. כאשר בעול היום היומי המשק והמשפחה נוטלת החברה את עיקר המאמץ.

בפרוט עיסוקיהם של החברים אנו מוצאים את המקצועות הבאים: פקידים במוסדות הכפר ובמוסדות ההסתדרות וקופת חולים, פועלים קבועים וזמניים בבניין ובחקלאות, אופה, קצב, נגר, נהג, עגלון, מורים, נוטרים במשטרת הישובים וחיילים בצבא הבריטי.

מתוך ס"ה הכנסות של מושב חרות מתברר כי 43% הן הכנסות מעבודות חוץ. כאשר החלוקה האישית נעה בין %-100- ל15% מסך ההכנסות למשפחה^[16].

השקעות ומימון

ההשקעות של חברי חרות בהקמת המושב כוללות השתתפות מלאה ברכישה הראשונית של הקרקע, והשתתפות חלקית ברכישות נוספות של קרקע בשנים מאוחרות יותר. יצירת "קרן הבאר" - חיוב אישי של כל חבר כאשר בהמשך נוטל המושב הלוואות למימון המשך הקידוחים והקמת ברכות ורשת המים.

סלילת כביש וגשר מחבר לתל מונד, השתתפות במימון כביש השרון (כביש 4 כיום), ואף השתתפות במימון סלילת כביש הצפון^[6].

השתתפות במימון רכישת הקרקע ובניית בית הספר המשותף ליישובי הגוש.

השתתפות בקרנות מלוה וחיסכון,מניות בבנק הפועלים, השתתפות המושב בקרן "ניר שיתופי" –וזאת בנוסף להשתתפות אישית של כל חבר וחב^{[6, 24]}.

הקמת מרפאה ובניינים לשרות ענפי החקלאות ומבני ציבור. כאמור כל ההשתתפויות הללו נעשות ברובן ע"י נטילת הלוואות אשר בנוסף להלוואות שנוטלים החברים לבניית בתיהם ולפיתוח המשק מהוות נטל כבד שרובם אף אינם עומדים בתשלום הרבית.

המשק בשנותיו הראשונות -הפרדס עדיין אינו מכסה את ההשקעה בו, גידול ירקות ובעלי חיים בקושי נושא את עצמו, עבודות החוץ של החברים מספקות בצמצום את הלחם של יום יום. חרות פונה בקריאת עזרה נרגשת למוסדות -בעיקר לאליעזר קפלן גזבר הסוכנות על מנת להמיר את ההלוואות קצרות המועד להלוואות נוחות יותר. עיקר טענת המושב היא כי דווקא "מוסדותינו" אלה שאמורים לעזור לנו הם המכבידים עלינו בגובה הרבית שנוטלים מאתנו...

לקראת סוף עשור ראשון למושב מתבהרת מעט תמונת המצב. הפרדסים מתחילים להניב, השיפור במצב המים מאפשר הגדלת שטחי הירקות, ישנן הצלחות בגידול בוטנים ותפוחי אדמה ואף נבנה בית קירור לאיסום תפוחי אדמה.

השנים 1936- 1939 של המאורעות אמנם קשות מבחינה ביטחונית, חרות מוקפת סביבה באדמה בבעלות ערבית. דרך היציאה לתל מונד עוברת בשטחו של ג"ירבי מטירה המסרב למכור או לאפשר מעבר בשטחו. לאחר מיקוש הדרך כובשים חברי חרות בעזרת מושבים שכנים כביש בחלקה. סיומה של פרשת קרקעית זו היא בבית המשפט הבריטי בטול-כרם. והמחיר ששולם היה יקר בהרבה משוויו באותה עת.

מבחינה כלכלית בשנים אלו חל שיפור ניכר. הישוב היהודי מעדיף כעת את התוצרת העברית והתחרות של התוצרת הערבית הזולה פוחתת.

חרות בתום עשור ראשון מונה 90 משפחות שהן 345 נפש.

אולם אז פורצת מלחמת העולם השנייה, יצוא ההדרים לבריטניה נפסק, את התפוזים אין למי למכור, מעט מהם משמש לתצרוכת מקומית ולרפת והרוב נקטף ומושלך לבור.

משק חרות בתקופת מלחמת העולם השנייה זה נושא בפני עצמו.

עשרה חברים מתגייסים לצבא הבריטי, שניים מהם נופלים בשבי הגרמני ושבים הביתה רק לאחר תום המלחמה. למרבית האירוניה המצב הכללי משתפר, לתוצרת החקלאית יש שוק, חברים מוצאים גם עבודה במחנות הצבא שבסביבה אם כי מצבם של משקי המגויסים קשה על אף העזרה הניתנת להם. פרדסים רבים מתייבשים כי אין טעם להשקותם.

בתום העשור הראשון מוצא עצמו המושב במצב בלתי ברור של מלחמה בעולם. מלחמה המתקרבת אל הבית, דאגה לבני המשפחה הרבים שנותרו באירופה, ודאגה למגויסיו שיצאו למלחמה, והרצון לשמור על הרכוש והעמל הרב שהושקעו בעשר השנים באדמת חרות.

מראי מקום

• 1. פרוטוקול חרות 1930 -1927
• 2. טבלת מוכרי הקרקעות 1933 -1928
• 3. הצעה לרכישת קרקעות באזור המטעים.
• 4. ד"ר רינה אידן (1.11.2002) חרות-תחקיר קרקעות ורכוש
• 5. מאזן חרות 1932
• 6. מאזן חרות 1936
• 7. סקירה על ההתפתחות המשקית א+ב 1941
• 8. מכתב הקרן הקיימת –"חרות יהודה" – 25.11.1935
• 11. מכתב על הקניות של אדמות בשרון.
• 16. דוח כספי 1937 –פרוט מצב המשקים.
• 23. "מסמכי יקיר"-קבלות על תשלום לרכישת קרקע, קרן בבאר ומס עצמי.
• 24. מסמכי יוסף לוין- קבלות על תשלום עבור קרקע,ניר,המשתלה,קופת מלוה הון יסוד.

אסא ברטוב