על חרות מוסדות ועדות ביטחון עסקים הודעות שרותים לזכרם צור קשר

מה שחבר סיפר לי על גדעון

היה זה באחד מימי האביב בשנה שעברה השתתפנו בטיול לאורך הגבול הדרומי של ישראל, משדרות דרך מפלסים לכוון כפר עזה כשהגענו לגבעה נישאה שממנה אפשר לצפות בבהירות על כל חורבות הישובים של עוטף עזה הפנה המדריך את תשומת ליבנו שלא רחוק מהמקום יש אתר בשם "החץ השחור" שמציין את כול פעולות התגמול שעשו הצנחנים עד מלחמת "קדש" בשנים 1953-1956 כמובן בלי להשתהות פנינו לעבר המקום האתר הוא מרשים ביותר ולכול פעולת תגמול יש את הפינה שלה המתארת אותה בפרוט כמובן שמיד הלכתי לעבר המקום שמספר על פעולת קלקיליה שבה נהרג גדעון אחי, עמדתי שם וכל פעם לחצתי על הכפתור שמתאר מחדש את הקרב הקשה,בעודי מאזינה חזרתי לאותם הימים הקשים שעברו עלי בו איבדתי את אחי היקר אחד האנשים שהזדמנו למקום הבחין בי ניגש ופנה אלי "אני רואה שאת נרגשת מהמקום?" השבתי לו שאני אחותו של גדעון פיק שהשתתף ונהרג בקרב, בלי להוסיף מילה עטף אותי בשתי זרעתיו השריריות והתחיל בוכה הבטתי בו בתמיהה מה גבר מגודל כמוהו מתנהג כך? לאחר שנירגע סיפר לי שבזכות גדעון הוא חי! אף הוא השתתף בקרב ונפצע קשה בתוך כל התופת הזאת של אש המקלעים החזקה גדעון רץ ונשא אותו על כפיו עד שהגיעו למקום מבטחים בלי לנוח שנייה רץ שוב גדעון להציל עוד חבר אך הפעם לא הצליח כדור האויב השיגו הוא נפל חלל כשידיו חובקות ומגנות על חבר פצוע שני, מי שהכיר וזוכר את גדעון ידע שהוא למרות שהיה מאוד רזה היה גופו חזק והוא לא ניכנע לקשיים מיכה זה היה שם החבר המשיך לספר לי על גדעון שניהם הכירו כאשר למדו יחד בבית ספר החקלאי "בכנות" גדעון היה בחור רציני שמילא כול משימה קשה שהוטלה עליו, עוד סיפר לי חברו שכול רצונו היה להתגייס לצנחנים כיוון שהיה רזה וקל משקל דחו אותו בלשכת הגיוס אך הוא היה נחוש בדעתו לשרת בצנחנים, בפעם השנייה שזומן הוא מילא את כיסי מכנסיו בחצץ כדי שישקול יותר תרמית זאת עזרה לו אומנם בקושי, לא היה מאושר ממנו כאשר התקבל לחייל, עוד סיפר לי שתמיד לאחר אימונים ומסעות מפרכים שכולם נזרקו אפסי כוחות מיוזעים ורעבים בחולות היה גדעון פוצח בשיר בקולו הערב וסוחף אחריו את כול חבריו, אני יכול שעות להוסיף ולספר לך על אחיך, מדי פעם אני נוסע לאתר כדי להיזכר בחברים ואף מנקה את המקום.
המדריך קרא לנו לשוב לאוטובוס לצערי שכחתי לקחת את כתובתו ומספר הטלפון שלו ויותר לא נפגשנו.

רותי.

אפריל 2010