על חרות מוסדות ועדות ביטחון עסקים הודעות שרותים לזכרם צור קשר

קטעי קריאה - ערב יום הזיכרון 2010

כתב שלמה ברכה, טייס וידיד נפש של זאב עופר ומשפחתו

נתבקשתי לחזור שנים רבות אחורה ולספר סיפורים על זאב, שהיה ידידי ונווט בטייסת שבה שירתתי, והכל כחלק מעברי.

שום מכשיר או אמצעי טכנולוגי, לא יכול היה לעשות זאת. המעורר היחיד שהצליח להביאני לאחור, לשנים עברו, היתה פנייתה של אחותו של זאב. בתקוה שזכרוני אינו מטעני וכידוע השנים אינן תורמות לכך.

זאב מגיע לטייסת בה שרתתי, מטייסת הליקופטרים בה שירת. ומקבל את הכשרתו כנווט מבצעי. זאב משתלב מהר מאד והופך להיות פעיל בכל המשימות האפשריות של הטייסת, כולל הסמכה וטיסות לחו"ל.

סביב יומן וסדר הטיסות ישנן פעילויות רבות נוספות. בזמן הפנוי, זכורני, היינו יושבים ומשחקים בכל מיני משחקים. המשחק האהוב על זאב ועלי היה משחק השח מט ומאחר וגרנו בבסיס היינו נפגשים בביתנו ומשחקים עד לשעות המאוחרות.

מלבד הטיסות ה"שגרתיות" כמו הצנחות מטען וצנחנים בכל מיני חורים, מתבקשת הטייסת לבצע משימות מיוחדות, שניתן להגדירן על סף הטירוף, הנובע מ"שגעון" מחשבתי.

ברצוני להדגיש את חלקו של זאב בביצוע משימות מיוחדות שהיום איש לא היה מעלה בדעתו לבצען. זאב נבחר כמוביל במשימה בה השתתפו שני מטוסי נורד עמוסים בפצצות כבדות ומטרתן להטילן על שני סכרים שונים המצויים על הנילוס בעומק מצריים.

לא שאלנו שאלות, תמיד יצאנו למשימות שהוטלו עלינו מתוך אמונה שכל מה שהחיל מחליט הינו טוב למדינה. ולמשימה כזו יוצא זאב, ואת סופה הטרגי כולנו מכירים.

פעם היו אנשים מברזל ומטוסים מ"עץ". היום יש מטוסים מברזל ואנשים "מכופתרים" השולטים על מרחבי הטיסה בעזרת מקלדות ומשקפות מיוחדות. זה דרכו של העולם. דור הולך ודור בה וזכרם תמיד ישאר!

כתבה ענת לזר זמיר חברה של נפתלי תליק לוין מקבוצת פלג

תליק לא חזר הביתה, לבית במושב,
הבית ששני עצי הדקל הם אחד מסימניו.
תליק לא חזר הביתה, אל אבא יוסק'ה,
אמא חנה, והאחיות נירה ושרל'ה.
תליק גם לא יחזור,
אך אנחנו אותו תמיד נזכור
כילד חייכן, וחבר נאמן,
שאהב אותנו, את קבוצת "פלג" בביתו לארח
בדיוק אחרי שפירות מחצרות השכנים הספקנו לפלח.
אני זוכרת את אותן התאספויות ערבי שישי
במועדון או במזכירות על המדרגות,
ואת הטיולים בשבת בפרדסים ובשדות.
במיוחד אזכור איך מכל הקבוצה, דווקא אתה התעקשת
אותי ללוות, התגברת על הפחד מהחשכה,
רק בכדי שאגיע לביתי המרוחק בבטחה.
כעת אספר לך כי כל ילדי הקבוצה הורים לילדים,
ורובנו אף סבים וסבתות לנכדים.
ואתה, אתה בזיכרוננו לנצח תישאר,
אותו הילד שתמיד היה שם כחבר.
מספרה של רות צור -
"לא טינה לי אלייך מולדת
אך סלחי לי על דמע וכאב,
כי אותו שאספת אל חיקך,
עוד דובב עוד דובב."

כתב חנינא רגב חברו של גדעון פיק

חמישים וחמש שנים עברו מאז נרצחו ע"י הפדאיון שני פועלי פרדס יהודים בפרדסי אבן יהודה.

איזור השרון הפך למטרה של הפדאיון שזרע רציחות והרס בקרב הישוב היהודי. צה"ל ראה לעצמו חובה להפסיק מצב בלתי נסבל זה ויצא לפעולת תגמול בקלקיליה. בפעולה זו השתתפו מספר יחידות צבאיות ביניהן, הסיירת של הצנחנים שבה שירתו באותה תקופה שלושה מבני חרות: גדעון פיק, רוני פישביין ושניהם בפיקודו של יוסי יפה, שביחד ראו את פעולת התגמול כהגנה על הבית.

גדעון שהיה בן למשפחה ברוכת ילדים ושכל חייו חונך לעזור לזולת, התגלה כלוחם אמיץ שפעל לפי העקרונות שספג בביתו ובמשך שירותו הצבאי.

החברות והעיקרון שלא משאירים פצועים בשדה הקרב שימשו כנר לרגליו, וכך נהג כשהוא מחלץ תחת אש את חבריו אל מאחורי מחסה וכך הציל את חייהם. אולם, לרוע המזל, לא זכה לראות את פועלו כיוון שאחד מכדורי האויב פגע בו וסיים את מסכת חייו הקצרים.

יהיה זכרו ברוך.

כתבה זמירה ורדינה ידידת נפשו של רוני פישביין

54 שנים עברו מאז מבצע סיני – מבצע קדש. להעלות את זכרו של רוני ז"ל ולספר עליו הרי זה לחזור לימים של עלומים וגיל צעיר. הוא יישאר בזיכרוני צעיר לנצח. ימים מספר לאחר יום הולדתו ה-19 באו חייו לקיצם.
חיים קצרים שבהם הספיק לסיים בית ספר חקלאי "מקוה ישראל" ולהתגייס לצנחנים. את שנותיו בבית הספר החקלאי העביר בשמחה והכין עצמו להיות חקלאי מושבניק עם ידע חקלאי. רוני היה גאה אחרי הצניחות והרבה לספר על המפקד, מרסל האגדי, ועל יחסו האישי לכל חייל. איך הלך לבית פיקודיו לאחר שנפלו בקרב. אף את רבקה ואברהם – הוריו של רוני, ביקר מפקד אגדי זה, לאחר נפילתו בקרב במיתלה. לרוני היו עיניים ירוקות מבריקות, כיום הצעירים יאמרו "עיניים משגעות". היה לו חוש הומור ציני במקצת ובו לגלג על רבים מחבריו.
רק פעם אחת דבר בלי ציניות אחרי שבחרות הודבקו מודעות האבל על גדעון פיק ז"ל. הוא אמר: המודעה הבאה תהיה עלי. כאילו נבואה נזרקה מפיו ואכן כך היה. חללי המיתלה הובאו לקבורה בבית הקברות שלח, קבורה ארעית ואח"כ הובאו למנוחה בהר הרצל.

כמו בשיר של נעמי שמר:
אנחנו שנינו מאותו הכפר
כמעט הכל נשאר אותו דבר
בתוך שדה ירוק אני עובר
ואתה מעבר לגדר

כתבה שרל'ה חסיד חברה של גדי אדלר מקבוצת נעורים גן ובית הספר

גדי נולד בחרות כבן זקונים להוריו לאחר שלוש בנות. הוא גדל אתנו במושב בקבוצת "נעורים" של ילידי 1945 – 46.
הוריו היו מבין הראשונים במושב שהיו ברשותם ג'יפ וטרקטור והדבר עורר את הערצתנו ותקוותנו לזכות ב"סיבוב" בג'יפ.
לגדי היו חושים טכניים מחודדים וכבר מגיל צעיר ידע לנהוג ולטפל בכל הכלים המכאניים החקלאיים והיה לעזר לאביו בריסוס חלקות החברים במושב. היה בעל חוש הומור והשתתף תמיד ואף יזם הרבה ממעשי הקונדס שלנו כילדים ברחבי המושב, כמו גניבות תפוחי עץ ואבטיחים.
עוד לפני גיוסו לצבא, והרבה לפני כולנו, החל לשאת בעול המשק החקלאי של הוריו המתבגרים. עם גיוסו לנח"ל רבתה דאגתו להוריו פן לא יעמוד להם כוחם לטפל בפרדס ללא עזרתו. את נאמנותו ואחריותו חלק בין גרעין ההתיישבות ב"מי עמי" שאליו השתייך לבין המשק במושב חרות. כדי לאפשר זאת רכש לעצמו קטנוע ואת חופשותיו הקצרות הקדיש להוריו ולמשק. מפקדיו בצבא העריכו מאד את מסירותו הרבה לתפקידיו בגרעין ולאימונים הצבאיים ואיפשרו לו לממש גם את מסירותו להוריו.

באותו יום נמהר, ערב ראש השנה תשכ"ה, חזר לבסיסו לאחר שהספיק להשקות את הפרדס. דרכו נקטעה ע"י משאית פוגעת וכך נקטעו חייו הקצרים. במילים אלו אין ביכולתי לתאר את התהום והחלל שנפער עם לכתו של גדי למשפחתו ולחברים.

כתב אסא ברטוב חבר ילדות של אליעזר רגב

בתעודת הלידה נכתב שמו אליעזר, אבל אצלנו מאז ולתמיד הוא לייזר. מסג'רה מושבה בגליל הגיע אלינו, ילד שקט ביישן וצנוע. ולנו ילדי הגן, שתל-אביב היתה חוץ לארץ, סג'רה היתה מעבר להרי החושך.
שנות ילדותנו בגן ובבית הספר נראות ממרחק כשנים היפות והמאושרות, אבל היו אלו גם שנים של קושי ומחסור, של דאגה יומיומית למחר הלא ברור. ושנים אלו הטביעו חותמן בו. אל קשיי החיים נזרק לייזר בגיל צעיר, צעיר מדי.
מלחמת העולם השניה פורצת, אביו מתגייס לצבא הבריטי, בבית ובמשק נשארים האם שבריאות לא היתה מנת חלקה, לייזר ואחיו הצעיר. לזייר, בן השבע-שמונה, נוטל את העומס והאחריות על כתפיו. מעולם לא שמענו ממנו מילה כי קשה לו, כי הוא מקנא בילדים אחרים שגורלם שפר עליהם. חרוץ וזריז מספיק גם עבודה במשק וגם פעילויות חברתיות, ובניגוד לחזותו החיצונית של ילד רציני, היה מלא שמחת חיים וממציא מעשי קונדס ולא אחת גם אנחנו נפלנו בפח שטמן לנו. המטלות הכבדות שרבצו עליו, ההיעדרויות לצורך עבודות משק דחופות פגמו בלימודיו בבית הספר. המורים לא תמיד הבינו את הפתגם "אם אין קמח אין תורה", לגביהם היה זה רק פתגם, בשביל לייזר והמשפחה היתה זו שאלת חיים...
לאחר גמר לימודיו בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל" הוא מתגייס לנח"ל – ולא מוצא שם את מקומו, הרצון לתרום יותר למדינה ולביטחונה מעביר אותו לצנחנים. בחופשות הקצרות כאשר אנו נפגשים איננו שומעים ממנו עלילות גבורה ומבצעים, גם הכומתה האדומה וגם התפקידים שמילא לא שינו את אופיו, צנוע וענו – לא מתפאר גם כאשר יש לו במה. לייזר משתחרר מצה"ל ומשקיע עצמו בחקלאות ובשיקום משק ההורים ונוטל תפקידים מרכזיים בחיי המושב באחת התקופות הסוערות של חרות. כאשר שני מחנות מתגוששים, הוא זוכה בבחירות במקום הראשון, על אף גילו הצעיר, כאדם שיוכל לפשר ביניהם בהיותו שקול, מתון והגיוני.
כאשר נוכח כי מצב משק ההורים משתפר ועומד על רגליו הוא עובר ובונה את ביתו ומשפחתו החדשה במושב לכיש. גם שם הוא מעמודי התווך של המושב החדש, חלוץ ויוזם.

לייזר איש האדמה והעבודה, אוהב הארץ, חבר נאמן, חדשן ונועז וקנאי לביטחון המדינה – וככזה נפל על שחרור ירושלים.

חיבור שכתב עמי גורן בגיל 15 במסגרת הלימודים בבית הספר על איתן הר-נשר

איתן היה יושב תמיד בחברה ונעים על כולם בהליכותיו. לפעמים היה שותק שתיקה ארוכה או שהיה מספר צ'יזבט שכולם היו נהנים ממנו.בזמן הריקוד היה נשען על עמוד העץ אשר במועדון ומנגן על הגרמושקה וכולם היו רוקדים לצלילי הנגינה.. איתן התגייס, עברו שנתיים ורק מדי פעם היה איתן בא,נשען על עמוד העץ ומנעים לכולם את צלילי נגינתו.ביום שישי אחד הוא לא נשען על העמוד כי העמוד היה מחושמל מהשלטר אשר נמצא עליו,כמו חפץ באיתן.
איתן נסע למקומו הקבוע בחטיבה ומשם יצא להתקפה על התחבורה העברית.הוא ביצע את תפקידו בהצלחה. כשחזרה היחידה דרך שדות ערביים הוציא ערבי זקן רובה, כוון אותו לעבר איתן, לחץ על ההדק והכדור פגע בריאתו של איתן והוא נפל שדוד בידי הערבי הזקן.
כאשר הגיעה הידיעה לחירות איך נפל, כל המושב התאבל עליו.

כתב אילן זהרוני חברו של יוסי יפה

יוסי יפה היה אחד יחיד ומיוחד. לא היה אדם שהכירו-ולא עמד נפעם ומשתאה אל מול הנפש הגדולה והטובה הזו.
לכתוב ולספר על יוסי קשה מאד והרי מי שלא ידעו,יאמר "מוגזם!אין איש כזה", ומי שאכן ידעו יאמר לבטח : " כל זה עדיין רחוק ממלוא עוצמת דמותו".
הגזמות, מליצות, דברים שאינם אמת, הלוא אלו הפכו הגמור של יוסי. יוסי במכנסיים קצרים בחולצה כחולה וסנדלים, זו הפשטות. פשטות שנבעה מתוכו, לא זו המוצגת לראווה לצורך הזמן והמקום, אלא זו שביטויה בכל מילה ובכל מעשה.
יוסי המחייך, זו אהבת האדם שבו, אהבה לכולם ללא הבדל ללא סייג... יוסי השותק זו הענווה, שרק מעטים עומדים בה. היה לו במה להתגאות ומעולם לא סיפר במעשיו, מעולם לא טפח על חזהו: אני עשיתי...
יוסי המפנה את האשפה במחנה הקיץ זה דבר מעט ועשה הרבה. שכל מלאכה מכבדת את בעליה, זה ערך העבודה.
יוסי בחיוכו, בעיניו הטובות, במכנסיים קצרים וסנדלים, יוסי השותק, המפנה את האשפה, יוסי הרוגז עד רתיחה-זוהי התמימות.
התמימות שבלעדיה אין אמונה, אמונה בעתיד, אמונה בכוחנו לעשות ולשנות, אמונה באדם.
התמימות המביאה למעשים כדבר המובן מאליו.שאין שואלים מי צריך לעשות אלא רק מה צריך ?... התמימות המצמיחה מתוכה אהבה בלי גבול לארץ ולעמה, אהבה שיש עמה מחויבות, שיש עמה מעשה פשוט ומובן מאליו.
אדם שלם היה יוסי, לא מושלם. חסרונות ודאי היו לו, כלכולנו. שלם, משום שמעשיו רבו מדבוריו וסתירה לא הייתה ביניהם. שלם משום הפשטות. משום המובן מאליו, משום המעשה שאינו נזקק לתירוצים, שאין מרפים ממנו עד שיושלם

.

כתב איתן ירקוני חברו של צפריר כרמלי

הכרתי את צפריר בגבעת ברנר. הוא היה בפלמ"ח, אני עוד לא התגייסתי. עבדנו יחד בקציר התלתן בשדות המשק. הוא היה בחור חזק, חסון וחרוץ. הערצתי אותו. היינו רצים ביחד בשדות לאימון גופני. הוא תמיד עודד אותנו. אחרי שרות של שנתיים צפריר השתחרר מגיוס פעיל אל ה"רזרווה", ואני התגייסתי לפלמ"ח.

פגישתנו הבאה היתה בקרית ענבים, אחרי הכרזת האו"ם ב29 לנובמבר על חלוקת הארץ בין היהודים והערבים. מיד למחרת ההכרזה החלו הערבים לתקוף את התחבורה היהודית. כך פרצה מלחמת השחרור. צפריר הגיע אלינו מהמושב בו גר, עם עוד בחורים מהרזרווה, והצטרף לכוח הלוחם במעלה החמישה. הוא בלט מיד בכושר הארגון שלו ולקח על עצמו את נושא התרבות. היינו באימונים ובהתקלויות עם הערבים בימים ובלילות. אך אם היה ערב פנוי, הוא אסף אותנו ודאג להעלות את המורל בערבי תרבות, בעונג שבת ובחגים. אחרי שנודע על העדרם של הל"ה השתתפנו יחד בחיפושים אחריהם, נתקלנו בערבים, התפתח קרב. ממנו חזר צפריר ושבריה של הערבי שנלחם בו-בידיו. בי"ד בשבט לפני הצהריים נקראנו לצאת ולעצור ערבים שעלו על הגבעות לפגוע בשיירה לירושלים. יצאנו מחלקה של 20 בחורים, עלינו על מארב של מאות ערבים, הקרב היה ארוך וקשה מאד. יצאנו 20 וחזרנו רק עשרה.

דביר חלמיש חברו לטייסת של רן כוכבא

רן כוכבא לא הספיק לטעום את טעמו של המושב, המכבד את זכרו הערב.

את רן הכרתי לראשונה, כאשר הוצבתי בטייסת האפאצ'י, שבבסיס חה"א ברמון. אני, טייס צעיר בהכשרה והוא כבר אחד מעמודי התווך של הטייסת.המנהיג הבלתי מעורער של האופוזיציה- כינוי לקבוצת הטייסים הסדירים בטייסת, אשר נלחמים בהנהלת הטייסת ובהחלטותיה. ואת כל מי שהכיר את רן העובדה הזו לא תפתיע – רן היה אופוזיציונר בכל רמ"ח איבריו – מראה אנושית מהלכת, המשקפת לכל אחד את עצמו, את מעשיו ואת החלטותיו בצורה מקורית ובעיקר שונה.

אין דבר, נושא או אירוע, ברמת חשיבות בלתי רלוונטית, שהיה חולף לידו מבלי לקבל התייחסות, פרשנות, ניתוח מעמיק והצעות ליישום פתרונות תיאורטיים, לעיתים על גבול המדע הבדיוני.

מצויד בידע אינסופי, חריפות מחשבה, כושר ביטוי יוצא דופן והרבה חוש הומור, היה רן משמיע את דעותיו ומסקנותיו בכל הזדמנות – בתובלה לבסיס, בחדר ההלבשה, תוך כדי לבישת הסרבל וציוד הטיסה, בחדר האוכל, בתדריך, על הקשר באוויר ובטייסת בתחקיר. גם כשהיינו יוצאים לנסיעה ארוכה בחזרה צפונה, כשהשעה כבר אחרי חצות וכולנו עייפים, אחרי יום עמוס של טיסות, פתאום היה רן שולף איזו תיאוריה, מנותחת ומנומקת היטב, הקשורה לצריכת האנרגיה של הרכב, או להיבטים פסיכולוגיים של צורת הכניסה והישיבה שלנו בתוכו, או בכלל על דרכים לייעול כל מנגנון ניוד האנשים בעולם. וכולנו, אחרי שניות ארוכות של שקט, בהן לוקח למוח סטנדרטי לנתח, לעבד, לחבר ולהבין את האינפורמציה שקלט, צוחקים בהלם, גם מרמת הגאונות והיצירתיות המחשבתית, אך בעיקר מכך שרק כוכבא עדין מסוגל לחשוב בצורה כה עמוקה, בשעה שכולנו רק רוצים לרוקן את הראש ממחשבות ולהירדם.

כשבניתי את ביתי בחרות התייעצתי רבות עם רן. היה ברור לי, שאת כל הבעיות הסבוכות באמת, שאנשי המקצוע לא הצליחו לפתור, הוא יפצח בקלות. בשעות הרבות שהקדיש לי, לא רק שמצא וסיפק פתרונות, אלא גם התעקש שאבין, כיצד תכנון מרחב, של חדר מגורים בבית בחרות, קשור בקשר ישיר לאינסטינקטים הטבועים בנו, עוד מימי האדם הקדמון.

לא אשכח, איך במבט חטוף ראשון על תכניות הבניה אמר לי "מדרגות החוץ שלך באורך 1.4 – אתה עולה תמיד באותה רגל – אתה תרגיש את זה".

ואני מרגיש את זה. או הו כמה שאני מרגיש את זה. אני בטוח שגם רן, חד מחשבה ככל שהיה, לא שיער, שעליית מדרגות הביתה יום יום, ניתן להרגיש עד כדי כך.

זה היה רן – האדם שמבחינתו סטנדרטי זו מילה גסה.

זה היה רן, לפחות עד אותו לילה, מעט לפני חצות, כשהטלפון צלצל. במסגרת תפקידי במלחמה היתה לי נגישות רבה, למידע בזמן אמת וידעתי מיד מי הצוותים, שהיו במסוקים שהתנגשו. אמרתי לכרמית, תוך כדי לבישת המדים, שמשני מסוקים שמתנגשים בגובה '8 אף אחד לא יוצא בשלום. אבל משום מה לכוכבא לא דאגתי. היה ברור שכרגיל יש לו פתרונות שאף אחד לא חשב עליהם עדיין – על רן לא ניתן היה לחשוב בקונוטציות של מוות – רן היה איש של חיים.

וביום למחרת, בעודי נושא על כתפיי את ארונו בדרכו האחרונה, לא יכולתי שלא לדמיין את רן מביט עלינו, עם אותו מבט חכם – שובב ומחווה דעתו, על כך שניתן לבצע את הכל בצורה חכמה יותר, יעילה יותר ובעיקר – אחרת יותר.

רן כוכבא לא הספיק לטעום את טעמו של מושב חרות, אך יותר מכך, מושב חרות לא הספיק לטעום את טעמו של רן.

כאחד שזכה להכיר את רן, אני מקווה שהצלחתי להעביר אליכם ולו במעט, מתחושת הטעם של האיש הנדיר הזה.

יום הזיכרון 2010