על חרות מוסדות ועדות ביטחון עסקים הודעות שרותים לזכרם צור קשר

פרולוג: בקיץ 2010 יצאו חן נרדי וזהר ניר לסיור משותף במוזיאון הטרקטורים בעין ורד. במוזיאון הם מצאו את השטייר שהיה שייך ליוסף זילברמן (אביו של זהר, סבו של חן וממקימי מושב חרות). גל הרגשות ששצף וגדש את החזה מצא את ביטויו במכתב המצורף.

מסע במכונת הזמן

Steyr

אני מודה שלא כך דמיינתי את פגישתנו לאחר חמישים שנים שלא ראיתיו. הוא עמד בשורה עם עוד עשרות מאחיו שחלקם היו גבוהים וכבדים הרבה יותר ממנו... על חזהו שלט לבן עם שמו בלועזית "שטאייר". הוא הזכיר לי יותר עבריין במסדר זיהוי מאשר את גיבור ילדותי. המאכזב מכל: הוא לא היה כל כך גדול כפי שדמיינתי שיהיה. זכרתי אותו כמי שעומד בראש ערימת חצץ בחצר של סבי וסבתי שבמושב 'חרות', מוכן לכל קריאה. גדול וחזק ובעל קול רועם המשתיק כל קול אחר בסביבתו. כשהייתי קטן, ממש קטן, חשבתי שהוא עומד שם בראש ערימת החצץ בשל עמדת המנהיגות שלו. ככלות הכול הרי הוא היה במרכז העשייה במשק. כמו מצביא המשקיף על גיסותיו, עמד שם צופה על התרנגולות בכלוביהן, על האפרוחים שבבית האימון הסמוך, על החתולים שניסו לצוד את העכברים שהתחבאו בתוך חבית התערובת שעמדה ליד הלול, על פלטפורמת המרסס שניצבה בפינת הסככה על שני גלגלי הברזל הענקיים שלה ,כורעת בעצב על היצול החלוד שלה כאילו מחכה להירתם לסוס או לטרקטור.

כשהייתי בן שבע, גדול מספיק כדי להתמודד עם עובדות החיים האכזריות, סיפר לי דודי זוהר בקול ענייני, את האמת הלא מחמיאה על הענק הירוק. אמת שקשה היה לי לשומעה: השטאייר הירוק ניצב שם בראש גבעת החצץ לא בשל מעמדו הרם, גם לא בשל מוצאו האוסטרי עטור תהילת האימפריה האוסטרו-הונגרית. אלא פשוט מפני שהבטרייה שלו התרוקנה וסבי התעקש שלא להחליפה בחדשה מטעמי חסכון. כך קרה שניתן היה להתניע את השטאייר רק בעזרת תנופת הירידה מגבעת החצץ. טאק טאק טאק. בהתחלה שלושה פיצוצים שלא היו מביישים שלושה מטעני חבלה, ואחר כך רצף פיצוצי משנה של בוכנותיו, ועננים שחורים של סולר שרוף המשתרכים מאחוריו כמו ענני אבק שמותיר מאחוריו סוס קרבות.

אם דימיתי את השטאייר ל'מצביא', הרי דודי זוהר שהיה אז בן חמש עשרה נדמה היה בעיני, ילד בן חמש, ל'מצביא המצביאים'. "חני, עלה" מהדהדת באוזניי עד היום קריאתו . "חני עלה" הוא הושיט אלי יד אמיצה והושיב אותי בין ברכיו. "בוא תנהג כמו גדול." משפט גדול מהחיים. החזקתי בידיי הקטנות את גלגל ההגה שנראה לי כמו הגלגל הענק בלונה-פרק. שימחתי לא ידעה גבול. סובבתי את ההגה ימינה ושמאלה ו'הענק הירוק' ציית לי. זוהר הרשה לי להחזיק בהגה רק בדרך החול הראשית שבין הפרדסים. בתוך הפרדס החזיר אליו את ההגה. השטאייר שעט בין שורות ההדרים, הממטרות התיזו עלינו רסיסים צוננים שהרעידו בגבי נחשולי צמרמורות, ענפים הצליפו בפניי, תפוזים חבטו בי. דמיינתי שאנחנו בקרב עז וזוהר דודי הגיבור חולף ביעף על גבי סוסו האציל בין שורות חיילי האויב ומחלץ את שנינו. וכל אותה עת אני רכוב מאחורי גבו של "שטאייר" סוס הקרבות האדיר, ומחבק אותו מאחור. בשעות הצהריים בעת שהחצר נמה את שנת הצהריים, כאשר סבי חיסל זבובים עם מקל הגומי שלו, והתרנגולות בכלובים שבעות היו מכדי לקוות שבאתי להאכילן, התגנבתי וטיפסתי על השטאייר. סובבתי את ההגה הנה והנה ודמיינתי שאני והוא דוהרים בשדות. הגלגלים הקדמיים דוחפים את חול הדיונה בשבילים, ובחורף צולחים את השלוליות הענקיות בין הפרדסים.

הכנפיים לא היו מקוריות. "החלפנו את הכנפיים המקוריות כי הן כבר היו רקובות מחלודה" אמר ארז מנהל המוזיאון. התאכזבתי. לכנפיים היה מקום מרכזי בהתבגרותי. ישנם מעברים בחייו של כל אדם בוגר: גמילה מחלב האם, גמילה ממוצץ , סיום הגן והמעבר לכיתה א, בר מצווה, ועוד. את המעבר שלי מילדות לבגרות סימל המעבר ממושב הילד הקטן על ברכיו של זוהר, אל הכנף האדירה של השטאייר. "תחזיק פה טוב" אמר זוהר ויצאנו לדרך. רעדתי מפחד אבל השתדלתי להיראות "קול". האומץ והיכולת להישאר על הכנף למרות הטלטלות העזות, היו עבורי אחד ממבחני הגבריות הראשונים. שרדתי. לא נפלתי בין גלגלי הטרקטור ולא ביקשתי על נפשי לרדת מהכנף. זכיתי להיכנס למועדון הגברים, לשבט הזילברמנים. על תנאי כמובן, שהרי כעירוני הייתי על תקן חשוד תמידי ברכרוכיות. (ההתעטשויות שלי מאבק התערובת ומפריחת ההדרים היוו איום תמידי על חברותי במועדון הגברים. הרי גבר אמיתי יכול להיות רק מושבניק ומושבניק אמיתי שהוא אלרגי לפריחת הדרים ולתערובת תרנגולות הריהו דבר והיפוכו.

Steyr נבגדתי לראשונה על ידי זוהר והשטאייר כשהייתי בן 7 וזוהר בן 17. וכך היה: יום שישי אחד, זוהר ניקה את השטאייר כפי שאביר מנקה את סוסו עם שובו מהקרב. הוא שטף את אניצי הקש ושברי הענפים שנצמדו לרדיאטור שלו, שלף תפוזים מעוכים המעורבים באדמת חמרה מבין חריצי צמיגיו. התקלח, סירק את בלוריתו השחורה, התבשם ולבש חולצה לבנה. כבר אז התנשא לגובה של כמטר שמונים, נער צעיר חסון ויפה. "אני נוסע לכפר חיים" אמר, עלה על השטאייר ונעלם בשאון כמתריס עם עלומיו השוצפים אל מול דממת המושב המתנמנם ביום שישי אחה"צ. לא הבנתי מה יש בכפר חיים שמצדיק חגיגיות כזו שאין לי כל ידע אודותיה ואף לא חלק בה. כשחזר באור הדמדומים יום לאחר מכן ונערה יושבת על כנף השטייאר נעתקה נשימתי. היא ישבה על כנף השטאייר במקום "שלי" ונראתה יפה כמו בסרטים. היא הביטה בדודי האהוב בהערצה אין גבול ועל פניו ננסך חיוך מאושר. כעסתי וקינאתי. כעסתי על כך שדודי נטש אותי לטובת נערה שאין לה כל קשר לשטאייר שלנו. וקינאתי: האם אי פעם גם אני אוכל לנהוג בשטאייר כשעל הכנף יושבת נערה יפהפייה שתעריץ אותי?

"חני עלה ותנהג" אמר זוהר ושמחתי לא ידעה גבול. כיום אני בן 57 זוהר בן 67 ושנינו עמדנו שם במוזיאון הטרקטור בעין ורד כמי שנסעו יחד במכונת הזמן וחזרו אל ילדותם ונעוריהם. "חני עלה ותנהג" אמר זוהר שוב ואני, ילד בן 57 זרחתי שוב כמו פעם. עליתי על השטאייר וארז מילשטיין מייסד ומנהל מוזיאון הטרקטור אמר: "תלחץ על הסטרטר". ילדותי במושב חירות חזרה אלי באחת. נשמתי בחדווה את עשן הסולר השרוף שבימים רגילים אני מתעב בהיותו מזהם סביבתי ונזכרתי בתמהיל הממכר של ניחוח געגועיי לאדמת חמרה רטובה, פריחת ההדרים, תפוזים מגירי עסיס, אבק תערובת התרנגולות, ריחם של אפרוחים זהובי כנף, תבשיליה של סבתי וניחוחות חדר הכביסה במרתף הבית.

חוט זיכרונותיי נקטע לקולו המטרטר של טרקטורון חצוף שחלף על פני המוזיאון במהירות כזו שהשטאייר אפילו לא יכול היה לחלום עליה. תהיתי מה חשב השטאייר כאשר הבחין בכלי המבריק שחלף על ידו בטרטור שהחריש אפילו את מנועו העתיק שהושב לתחייה בעמל ובידיים אוהבות של אנשי עמותת מוזיאון הטרקטור בעין וורד. עבורי היה הביקור במוזיאון חוויית נעורי המתרחקים וחזרה לימי ילדותי בבית סבתא וסבא.

קייץ 2010
מוקדש לדודי זוהר מבן אחותו ד"ר חן נרדי
מוזיאון הטרקטור