על חרות מוסדות ועדות ביטחון עסקים הודעות שרותים לזכרם צור קשר

מחדד הסכינים, מתקן הכלים, והפריה

חלוקת קרח, לחם ונפט

בשנות השלושים והארבעים עדיין לא היו לנו מקררים. אבי בנה לנו ארון אויר. בקיר הצפוני של הבית היה פתח בקיר ובו היה ארון שכלפי חוץ היו לו פתחים שנוצרו ע"י הרווחים בין פסי העץ, כדי לאפשר לאוויר לחדור. שם שמנו את המזון כדי שישמר בצל ובאוויר. אחרי כמה שנים התחילו להביא לנו קרח. קנינו ארגז מיוחד שבו היה מקום לשים את הקרח, בחלקו העליון היו מדפים לשים עליהם את האוכל, ולמטה היה מיכל בשביל המים שנוצרו כשהקרח נמס בהדרגה עד שנגמר. את הקרח היו מביאים לנו פעם בשבוע (נדמה לי). היה איש שהייתה לו עגלה מיוחדת להובלת קרח, שסוס משך אותה, היה לעגלה פתח בחלקה האחורי, האיש היה מצלצל בפעמון להודיע על בואו. היינו יוצאים בשמחה לקראתו, הוא היה לוקח מעין גרזן גדול וחד, בו היה מכה על גוש הקרח הגדול, ושובר ממנו רבוע בגודל 40 על 40 ס"מ בערך, והיו לו מלקחיים גדולים מברזל אתם היה תופס את גוש הקרח ונותן לנו. תוך כדי כך שהכה בקרח היו ניתזים לכל עבר ניצוצות וגושים קטנים של קרח, ואנו הילדים אהבנו למצוץ אותם ולצרוח בהתרגשות כי זה היה נורא קר בפה.

חלוקת הלחם

בימים ההם נהגו לחלק גם לחם בעזרת סוס ועגלה מיוחדת המיועדת להובלת לחם. הייתה מאפייה בתל-מונד בה היה קואופרטיב של כמה אופים שהיו אופים את הלחם בלילה, כך שמוקדם בבוקר היו יוצאים מחלקי הלחם לחלקו בכל הגוש. נחמן מחרות היה אחד האופים הראשיים, ומחלק הלחם הראשון היה טיטייבסקי. כך קבלנו יום יום לחם ריחני וטרי.

חלוקת נפט

גם נפט חילקו לנו . היה זה בן-ציוני מכפר-הס שבמשך שנים רבות היה מגיע אלינו עם עגלה שהיתה בנוייה כמיכלית שהכילה נפט. מאחור היה לה ברז גדול שעליו היה תלוי דלי עם צורה מיוחדת, תחתית שטוחה, ופיה שבעזרתה היה הנפט נמזג למיכל שהבאנו אתנו מבלי להישפך על הארץ. הריח החריף של הנפט היה מגיע אלינו יחד עם צלצול הפעמון של בן-ציוני. הנפט היה חיוני כי בו השתמשנו לפתיליות ולפרימוס, לבישול ולחימום המים לרחצה ולכביסה ועוד. כששמענו את צלצול הפעמון של מחלק הנפט היינו יוצאים אליו עם מיכל אליו הוא היא שופך לנו את הנפט.

מחדד הסכינים

פעם בכמה שבועות היה מגיע לחרות מחדד הסכינים. הייתה לו מעין מכונה עם גלגל שהיה מחובר ברצועה מצד אחד לדוושה ומצד שני למעין תוף שהיה מסתובב במהירות כשהוא לחץ על הדוושה, הוא היה מקרב את הסכין לתוף המסתובב והיינו רואים ניצוצות ניתזים לכל עבר, כך היה הסכין מתחדד. אני זוכרת שהיינו כילדים עומדים ומסתכלים בסקרנות והתרגשות על הפלא הזה, רוצים להתקרב אך מפחדים בגלל הניצוצות שניתזו מסביב. אמי הייתה מזהירה אותנו מהסכין שעבר השחזה, כי הוא היה מאד חד.

הלחמה ותיקון הכלים

אני זוכרת שהיה בא לכפר איש שהיה מתקן כלים וכלי עבודה שנשברו ע"י הלחמה. הוא היה מרכיב על עיניו מגן מפני האש הכחולה שעליה היה ממיס חומר שכנראה היה בדיל, וכשהוא התרכך – הוא היה מניח אותו על המקום השבור, או על חור בסיר, וכך היה מתקן אותו. אנחנו הילדים היינו עומדים מסביב, סקרנים ונרגשים מפלאי הטכניקה, ואמרו לנו שאסור להסתכל על האש הכחולה כי זה מזיק לעיניים, אבל לא יכולנו להתאפק מרוב סקרנות.

הפריה

בחלק המערבי של המושב היה פר הרבעה. הייתה לו חצר עם גדר סביבה, הפר היה גדול ושמן ומפחיד. כשהפרה הייתה מיוחמת, אז קראו לזה: "הפרה דורשת", היו מביאים אותה אל הפר. לילדים קטנים לא הרשו ללכת לראות, אבל הילדים בני ה7-8 באו והסתכלו בהתרגשות איך מכניסים את הפרה לחצר הפר, ואיך הוא קופץ עליה. לא הבנו בדיוק מה קורה שם, אך הרגשנו כנראה את התרגשות המבוגרים, והרגשנו שזה תהליך מורכב חשוב ורב- משמעות. עם ההתפתחות בחקלאות עברו להזרעה מלאכותית, ומוסד הפריה עבר מן העולם.

המוסך

בימים עברו היה בחרות מוסך של המושב. הייתה חצר גדולה שהייתה מגודרת, ובתוכה היו מכונות חקלאיות, מחרשות, משדדות, מכסחות, מזרעות מרססים ועוד. היה עובד מטעם המושב שהיה אחראי על המוסך, שהיה בעל מקצוע, והיו עוד עובדים שעבדו עם המכונות השונות. החבר שהיה צריך לחרוש או כל פעולה אחרת, היה מזמין ועל פי תור היו באים לחלקתו ומבצעים את העבודה, או שהיה משאיל כלים ומשלם דמי השאלה, ועושה את העבודה בעצמו.
שרה הרפז, דצמבר 2005