על חרות מוסדות ועדות ביטחון עסקים הודעות שרותים לזכרם צור קשר

הרוכלים

בילדותי בשנות השלושים היה אוטובוס אחד ביום מהכפר לתל-אביב, המצב הכלכלי היה די קשה, לאנשים לא היה רכב פרטי כמובן, ולכן קשה היה להגיע לחנויות לקנות בגדים נעליים וכו'. איך בכל-זאת רכשנו את הבגדים שלבשנו? היו אנשים שהבינו שיוכלו להתפרנס מהספקת הצרכים האלו. וכך נוצרה הרוכלות. אני זוכרת את אדון קניג, איש רחב כתפים ומלא-גוף, שהיה מגיע אלינו אחת לכמה חודשים עם מזוודות מלאות כל טוב. בגדים, מטפחות, חלוקי-בית, בדים, חומרי תפירה וסידקית, כלומר כפתורים, לחצניות, ריצ'רצ'ים, גומי להשחלה וכו'. כשהוא הגיע – היתה שמחה מסביבו. הייתי סקרנית לראות כל מה שיש במזוודותיו, הכל היה כל-כך צבעוני ומפתיע. ומה אמא תקנה לי? אמא היתה עומדת אתו על המקח, ואני מהצד הייתי נבוכה מהויכוח הזה, שהיה חוזר על עצמו כל פעם מחדש, והיה כנראה גורם הנאה לשניהם. בסוף תמיד אמא הגיעה אתו לעמק השווה וקנתה כמה דברים, וכל זה לא לפני שהגישה לו כוס תה עם עוגה. אני זוכרת היטב את הדמות הצבעונית של הרוכלת ה”ייקית", שקראנו לה "דאנקה-שיין" "ביטה-שיין", זו היתה אשה מבוגרת מאד, שהיתה מגיעה לכפר בקיץ ובחורף, ועוברת מבית לבית עם מרכולתה, עם שתי מזוודות ישנות וגדולות, והיתה צולעת, לפי זכרוני, אני זוכרת שהייתי מרחמת עליה כי ראיתי שאין לה כוח, ורציתי מאד שאמא תקנה אצלה, שלא יקרה שהתאמצה כל כך לחינם. והיה רוכל הנעליים, שהיה איש שמנמן, עם כובע קסקט, מדבר אידיש עסיסית, והיה משבח את סחורתו בהגזמות ניכרות. היו לו נעלי נשים, נעלי גברים, נעלי-עבודה, נעלי בית וכו'. כשהייתי בת כעשר שנים, אני זוכרת שאמי לקחה אותי לתל-אביב, ובין כל הסידורים והקניות שעשתה, רצתה לקנות לי סוודר. אני זוכרת את עצמי אומרת לה: אמא, הרי יש לי סוודר אחד וזה מספיק לי. אבל אמי לא הסכימה אתי ואמרה: את גדלה ואת צריכה סוודר חדש. בימים ההם היינו צנועים והסתפקנו במועט. היתה גם התופעה של מקבצי נדבות. היו מתייצבים בפתח הבית אחת לכמה חודשים מקבצי נדבות. חלקם היו מבקשים כסף עבור תלמידי ישיבות, חלקם עבור משפחה שראש המשפחה עוור או נכה, ועוד. רגשותי היו מעורבים ביחס לזה, והם כך עד היום, מצד אחד הייתי מרחמת עליהם, לנו יש מה לאכול ולהם לא, מצד שני אמרו אנשים: שילכו לעבוד אז יהיה להם, וגם אמרו: הם רמאים, יש להם הרבה כסף והם רוצים לחיות על חשבון אחרים. לך תדע, הרי יש גם כאלה וגם כאלה.
שרה הרפז, יוני 2006