על חרות מוסדות ועדות ביטחון עסקים הודעות שרותים לזכרם צור קשר

כמה שווה רובה?

כבר חלף חודש מאותו לילה של הכ"ט בנובמבר, השמחה הקצרה התחלפה לדאגה ומתח. תקריות של ירי בדרכים, קורבנות ראשונים ותכונה לימים קשים שיבואו.
החברים משתדלים להמשיך את שיגרת ימי העבודה על אף נטל השמירה בלילות המקשה ומכביד. הפרדסים עמוסי פרי ועונת הקטיף עומדת בפתח. השנה קיוו לצאת מהשנים הקשות של מלחמת העולם שבהן לא שווקו את התפוזים והפרי נרקב מחוסר שווקים, שיקמו וטיפחו את הפרדסים וקיוו כי סוף סוף יראו מהם נחת, והנה שוב ענני המלחמה מתקדרים מעליהם.
היחסים עם ערביי הסביבה - תושבי טירה ומיסקי לא כמו תמול שלשום גם אם כי מעולם לא הצטיינו בחיבה יתרה. אמנם הם עדיין עוברים על יד המושב בשיירות צבעוניות השבות מאדמות ואדי פאליק, כאשר הגבר רוכב על החמור המוביל והנשים צועדות רגלי כשחבילות זרדים נישאות על ראשיהן, אבל המבטים הם לא אותם מבטים כבעבר, העיניים המציצות מבעד לכפיה העוטפת את ראשם מביעות שנאה או התעלמות. גם  מוחמד  סוחר התבן שהיה בן בית במושב ומכיר את כל החברים ואת משקיהם מסתובב לו כמו טוס ברחוב, מתגרה בזקני הכפר ואומר להם כי בקרוב הוא יירש את משקם לאחר שהצבא האנגלי יעזוב את הארץ והכנופיות יגרשו את היהוד, והוא רק צריך לבחור לו את המשק המוצלח ביותר.
חקלאים לא "אוהבים מלחמות", תמיד הן באות להם בעונה הלא נוחה, כי איך אפשר לעשות מלחמה כשעליך לקטוף את הפרי או בדיוק לקצור את השדה? מילא מלחמה קצרה בין העונות.. אבל העבר מלמד אותנו כי מלחמות הן ארוכות ורבות שנים, רק יצאו ממאורעות הדמים של 1936-1939 ובאה עליהם מלחמת העולם השנייה, והנה הם כבר סוגרים עשר שנים של פורענויות.
ובאין ברירה מתארגנים לחיות עם המצב, לשלב את העבודה עם ההגנה, אוגרים נשק ומגבירים את השמירה, ובאותה עת מכינים את בתי האריזה המצויים בלב הפרדסים, פורשים את המחצלות על הקרקע כי האריזה נעשית בישיבה על הארץ, מארגנים את צוות העוטפים, האורזים, המבררים והנגרים וכל משפחה מתארגנת לקטוף את פרי פרדסה בתורה. ימי הקטיף שהיו ימי פעילות וחג לילדים הופכים עתה לימים של דאגה. השהות בפרדסים מסוכנת, שכנינו מטירה שהפרדס בקרבתם מוצאים את האזור כר נוח לפעילותם, גניבות ואיומים על חיי הקוטפים, יש צורך להגן על העובדים עם נשק ביד.
הקטיף והאריזה מתנהלים כעת תחת השגחה, כל יום מתייצב חבר מושב מצויד ברובה לשמירה והרתעה. במחסן הנשק מצויים שלושה סוגי רובים, הראשון רובה אנגלי שקצהו כמו אפו של כלב בולדוג אנגלי - פחוס וחסר, השני קרבין איטלקי רובה קצר שלא תמיד יורה כאשר סוחטים את ההדק, אבל כשהוא כבר פולט ירייה - כתפו של היורה בסכנת נקיעה בגלל הרתיעה הנוראית שלו, והשלישי הוא הרובה הקנדי האמין והאהוב על כולם, כבד יציב ומשרה ביטחון, ואת אותו רובה נוטל החבר ורדי מוקדם בבוקרו של יום קטיף, עליו מוטלת היום שמירת העובדים.
הבוקר קר מאד ורדי חובש את כובע הגרב ולובש שינל (מעיל צבאי כבד) ויוצא לאבטח את הקוטפים בטרם יגיעו לעבודה. כדרכו הוא מתיישב לו בפינה רחוקה המשקיפה על הפרדס ועל הדרך לטירה. הקוטפים כבר הגיעו לפרדס והתחילו בעבודתם -לא לפני שעברו ביקורת ציפורניים קפדנית לאבטחת שלום הפרי. שקט ושלווה נסוכים על האזור, שמש חורפית נעימה עולה ומחממת, ותנומה מתוקה נופלת על ורדי.
על מה הוא חלם וכמה זמן נמנם הוא לא זכר אבל מה שהעירו היה חבטת גרזן קשה בכתפו, והעובדה שהרובה הקנדי נחטף ממנו עוד בטרם התעשת על ידי ערבים שארבו לו וציפו להזדמנות נאותה. וכשם שאיש לא ראה אותם בבואם כך לא נראו בהעלמם.
ורדי ההמום זעק לעזרה. עבודת הקטיף נפסקה ואנשי הביטחון במושב התכנסו לטכס עצה.
"מועצת המלחמה" הייתה קצרה והחלטית - יש להשיב את הנשק והכבוד האבוד.
למחרת היום יצאו מספר חברי המושב הידועים כבעלי "ידיים קשות" לפעולה. עדר כפר טירה המונה כמאתיים וחמישים ראש אשר רעה בשדות נתפש, הרועים "טופלו" בהתאם ונשלחו לכפרם לבשר את הבשורה המרה, הפרות צעדו באי סדר נוראי לעבר מכלאה במושב כי לא היו רגילות "לרועים" החדשים. לנכבדי טירה שהגיעו הוסבר שעד שלא יוחזר הרובה לא יושב העדר, הם אמנם נשבעו בזקנו של הנביא "שמכפרם השקט ושוחר השלום..." לא יצאו השודדים אבל כמחווה של רצון טוב הם ידאגו להביא רובה אחר, ואכן לאחר מספר ימים החזר רובה  והפרות שבו לכפר מולדתן- אם כי לא כולן, חלק מהן סיימו את חייהן באטליז של וולולה הקצב "כדמי טיפול בפרשה".

ומה קרה לחברנו ורדי שנרדם על משמרתו? הוא נלקח למעצר בבניין תחנת המשטרה שעל כביש ארבע שאך זה פונתה על ידי הבריטים, והיה לעציר העברי הראשון שחנך את אותו "מוסד"

אסא ברטוב