על חרות מוסדות ועדות ביטחון עסקים הודעות שרותים לזכרם צור קשר

סוחרים בכפר

בימים שלא היו קניונים, מרכזי קניות וחנויות מותג, החנות האופנה והשרות היו מגיעים ישירות לבית המושבניק כמו הלחם, הנפט, הקרח, הספר,הצלם והשוחט.

נושאת הדגל של השיווק הישיר הייתה יקית חביבה וחייכנית לובשת מעיל ארוך בחורף נגד הקור, ואת אותו המעיל בקיץ נגד "רוחות הפרצים", בידיה שתי מזוודות שעומדות להתפקע קשורות בחבל, שאף פעם לא הבנתי איך יש לה את הכוח לסחוב אותן. עוברת מבית לבית ופורקת את התכולה, ואז מתחילה תצוגת האופנה . בני הבית לובשים ופושטים בגדים מתווכחים על צבע על גודל ועל המחיר. מה שלא יהיה, קניתם לא קניתם, הורדתם מחירים, הפכתם את כל הסחורה, תמיד ראיתם מול פניכם אשה מחייכת ומברכת אתכם בדנקישן ובביטישן את שמה האמיתי איש לא ידע וגם לא שאל, איך הייתה מגיעה עם צרורותיה הענקיים ואיך נעלמת גם לא ראינו, אבל כמו איזו מחזוריות קבועה בטבע אחת לחודש נחתה במושב, תמיד באותה תלבושת, באותה תסרוקת, באותו חיוך ובאותן ברכות-דנקישן וביטישן.

אלימלך סוחר בבגדי ילדים בעיקר, היה ההפך מדנקישן, יהודי כבד גוף וזעום פנים, את סחורתו צרר בחבילה ענקית ונשא אותה על גבו. כשהגיע לבית היה מתיר את הקשרים וכל הסחורה הייתה מתפזרת בערמה מבולגנת על הרצפה, וכשנגמרו התצוגה והמשא ומתן, אסף את הכל לערמה אחת קשר יחד והמשיך לבית הבא. באם לא הספיק לפקוד את כל בתי המושב במשך היום היה נשאר ללון על ספסל בבית הכנסת. אמנם באותם ימים כבר קם "הצימר" הראשון במושב בביתה של משפחת זילברמן, אשר זקני הדור קראו לו "הוטל ביסמרק". שתי גירסאות היו למקור השם, האחת כי כל ביס עולה שם מרק, והשנייה כי מקבלים שם רק ביס מרק... בכל אופן אלימלך הזקן העדיף לעשות את הלילה על הספסל הקשה בבית הכנסת. היה כנראה תאום סמוי בין דנקישן לבין אלימלך כך שיותיר מרווח זמן סביר להתאוששות בין ביקורי הבית שלהם על מנת שלא יטרידו יותר מדי.

והיו גם סוחרים ערבים.

הראשון סעיד מטירה "הערבי הטוב", גבה קומה, נעים הליכות רוכב על אתון קפריסאית גבוהה כמוהו. את קשרי המסחר עם תושבי חרות החל עם ימיו הראשונים של המושב, גם בימי המאורעות לא חדל להגיע על אף איומי החרם והסיכון מצד הקיצונים הערבים. היה מוכר בהקפה גם כאשר ידע כי הסיכוי לקבל את כספו קלוש, ולא רק משפחה אחת חייבת לו תודה על כי לא הלכה לישון על בטן ריקה ... לאחר מלחמת השחרור שב בשמחה לבקר במושב, הפעם לא כסוחר אלא כידיד מהעבר. פעמיים בשנה היה פוקד את ביתנו, בראש השנה ובפסח. מביא פירות מהבוסתן שלו ומקבל מאיתנו ארגז או כפי שאנו קראנו לו –"בוקסה" של תפוזי ולנסיה. באחד מביקוריו האחרונים בישר לנו כי בנו התקבל כמורה בבית הספר החקלאי "כדורי", עבורו זאת הייתה פסגת ההשתלבות עם המגזר היהודי.

השני סמיך מטול-כרם, סוחר בתבואות, גרעיני דורה וחרובים, לבוש תמיד בהידור בגלביה וכפיה משובחים. אהבתי אותו והייתי משתעשע במסבחה (מחרוזת התפילות) שלו. הוא היה דואג לספק לי חרובים שלמים כדי שלא אצטרך לחטט בתערובת ולחפש חתיכות חרובים, שבורים ומתולעים כשאר ילדי המושב... הייתה לי פרוטקציה אצלו בזכות אבי שהיה מנהל איתו משא ומתן ארוך ומתיש על מחירי המספוא תוך כדי עישון סיגריות רבות. במלחמת השחרור נותק הקשר איתו.
לאחר עשרים שנה עם כיבוש הגדה והסרת המחסומים הופיע סמיך בחרות וחיפש את הגזבר, הוא הציג בפניו המחאה של חרות בחתימתו של אבי שניתנה לו לפני כעשרים שנה. לצערי אבי כבר לא היה בין החיים, אבל הגזבר כיבד את הצק, אמנם את לירות השטרלינג הוא שילם כשקלים ועל ריבית והצמדה לא דיברו אז, אבל גם תשלום חוב זה היה בו משהו המעיד על יחסי עבר טובים.

על יחסים טובים בין יהודים לערבים יעיד גם הסיפור הבא גם אם הוא לא קשור בסוחרים.
בשנת 1937 יצאה חברת המושב רוזה עם בנה הקטן שי לביקור משפחתי בפולין. כשחזרו לחרות שי הקטן היה מבולבל ולא הכיר את שבילי המושב. הוא הובא לשחק עם אחי שגר בקצה השני של הכפר ובתום המשחקים רצה לחזור לביתו. את הדרך הוא לא ידע ואיש גם לא הסביר לו.
עם ערב כאשר שי לא חוזר, מתחילה התרוצצות וחיפושים-והילד איננו. כל הלילה נמשכו החיפושים ללא תוצאות -"טרוף טורף הנער".. אמר אחד המחפשים בייאושו.
בבוקר הופיעו בדואים ששכנו במאהל בסביבה והביאו את הבן האובד. שי שאיבד את דרכו הגיע למאהל שלהם והם כמיטב מסורת האירוח הבדואית האכילו השקו והלינו אותו. שי ישן לו שנת ישרים באוהל מבלי לדעת את החרדה שעברה על כולם. הימים היו ימי המאורעות והסיפור היה יכול להסתיים גם אחרת.

אסא ברטוב