על חרות מוסדות ועדות ביטחון עסקים הודעות שרותים לזכרם צור קשר

שבעים שנים ראשונות

שבעים ימי הולדת עברו עלי, ורק שלושה אני זוכר היטב. הראשון הוא היום הטרי והמרשים ביותר. השני, בר המצווה שלא נערכה לי, והשלישי יום ההולדת בגן הילדים.

יום ההולדת בגן זכור לי בשל קערות הענק של תות שדה- פאר גינתה של אמנו, שמידי שנה בשנה לא ויתרה ועמלה ועדרה תוך כדי כאבי גב ובטן במלחמה בלתי פוסקת במזיקים ובעשבים שוטים, מטפחת באהבה את גינתה ומוציאה מן האדמה תות יפהפה ומתוק מאין כמותו, והוא ומיץ התפוזים מפרדסנו היה הכיבוד בחגיגה.

חגיגת בר המצווה שלא נערכה לי. ימי המדינה שבדרך, מלחמה ומסגרות שחורות בעיתונים ובלב. בני כתתי מתאספים ללמוד את הנחת תפלין והתפילות, את הלימודים קוטעת המלחמה באזור. בית הספר נסגר הלימודים פסקו ועד היום לא השלמתי את לימודי הקודש. את ליל בר- המצווה ביליתי עם אמי ואחי עדו על גבי מזרונים פרושים על הרצפה כי כך היה בטוח יותר מחשש לכדורים הנורים מכפר טירה השכן. אבא רחוק מאתנו משרת בנגב הנצור, אין טלפונים אין מכתבים, ערפל כבד ומעיק מונח עלינו ולמי יש ראש וחשק לחגוג. (את מתנת הבר מצווה –אופניים משומשים קיבלתי לאחר חודשים רבים עם תום המלחמה ושובו של אבא הביתה).

אבל ילדות מאושרת הייתה לנו. בדלות ובקשיים של אז לא חסר לנו מאומה. תמיד מצוחצחים ומטופחים, חולצות רקומות ומכנסיים מגוהצים כאילו יצאנו מארמון ולא מצריף רעוע, הורינו דאגו להעניק לנו הכל. לא פונקנו, חונכנו לעבודה לנשיאה בעול מילדות, לסדר וללימודים.

אמא החזיקה את הבית והמשק על כתפיה, ולכל היה לה זמן, חליבת פרות והדגרת אפרוחים, גינת ירקות וערוגות פרחים ותפירה ורקמה, והעיקר הקפדה עלינו שנלמד ונדע.

אבא היה שר החוץ ,מבוקר עד שעת לילה מאוחרת טרוד בענייני המושב ומנהלו ביד רמה, תמיד תחת המתח והלחץ של בעיות ארגון אשראי ומשק ועיסוקים בשרות המדינה מחוץ לבית, אין ספק שאורח חיים זה הכריעו בגיל צעיר מדי. אבא היה לנו רק בשבתות וחגים, את שעותינו היפות בילינו יחדיו במשחק שח מט שהיה "מכור" לו, וכל כינוס משפחתי היה תמיד סביב הלוח כאשר כולם משתתפים בעצות בויכוחים או בתנחומים למפסידים.

את ימי החופש הגדול ביליתי אצל המשפחה בתל אביב אשר שכנה בצריף מופלא על שפת הים. למה מופלא? כי הוא היה בעל קיבולת בלתי מוגבלת, כל מי שבא מצא בו מיטה אוכל ודודים חמים ומסורים. וסבא עטור זקן לבן היה לי שם שאהבתי אותו והוא אותי כצעיר נכדיו אבל כמעט ולא החלפנו משפט כי הוא דיבר איתי אידיש ואני אטמתי אוזני מלהבין שפה שנשמעה לי "גלותית".

כאן התוודעתי אל העיר הגדולה, אל הים ואל גן החיות, לשיט על הירקון לשבע תחנות, ולראשונה ליקוק גלידה בגביע. נסיעה לתל אביב הייתה עבורנו כמו טיסה לחו"ל לנכדינו היום...

עם תום מלחמת העולם השנייה כאשר הגיעו בני משפחתנו ניצולי השואה התחלתי להבין את אותה תקופת אימים כאשר אנו חיינו בתוך בועה מוגנת. זה לא היה קל לתפישה לצברים חופשים ועוקצניים. כי לכל סיפורי העיירה והגלות שמנו מחסום כבר מזמן, האמנו שאנחנו בני דור אחר. ואם אני מכה היום על חטא ואם אני עוסק בהנחלת מורשת המשפחה וההיסטוריה של ההתיישבות, זהו תשלום חוב לאותו דור שרצה לספר לנו ואנחנו לא רצינו לשמוע, זהו חוב ישן אותו אני חב לאבי שכל כך הרבה עשה וכל כך מעט ידענו, וכשאני כבר רציתי לשמוע –לא היה מי שישמיע.

ועל כן ביקשתי לערוך את מסיבת יום הולדתי במרכז התיעוד כדי לחזק את הקשר שבין הדור הצעיר והנחמד לעברו - זה השבט הקטן שקם ללובה ושלמה שאכלו קדחת תרתי משמע באדמות עמק-יזרעאל ונאלצו לעזוב שם, ולא נשברו והקימו את צריפם-ארמונם מחדש בים של חולות וחילפה בשרון, והגשימו את החלוציות לא בנאומים חוצבי להבות כי אם במאבקם היום יומי, בעבודה ובקיום המשפחה, ובזכותם אנו חוגגים כאן היום.

אסא ברטוב 1.06.2005
פורסם באתר מרכז התיעוד